שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים (שיר השירים ז, ג)

'סוגה בשושנים' - אלו דברי תורה, שהן רכים כשושנים... בנוהג שבעולם, אדם נושא אשה, בן ל' שנה ובן מ' שנה. משמוציא יציאותיו [הוציא כסף רב על הוצאות החתונה], מיד הוא בא זוקק לה, והיא אומרת לו 'כשושנה אדומה ראיתי' [דם נידה], ופורש ממנה מיד. מי גרם לו שלא יקרב לה, איזה כותל ברזל יש ביניהם, ואיזה עמוד ברזל ביניהם, אי זה נחש נשכו, איזה עקרב עקצו שלא יקרב לה. דברי תורה שרכין כשושנה, שנאמר בה 'ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב'". (שהש"ר ז, ג)

אמר ליה ההוא צדוקי לרב כהנא, אמריתו נדה שרי ליחודי בהדי גברא, אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת, אמר ליה, התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, שאפילו כסוגה בשושנים לא יפרצו בהם פרצות. (סנהדרין לז, א)

כך אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם לא חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה. ולא עוד אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי ואומר לו, מפיבשת רבי, יפה דנתי? יפה חייבתי? יפה זכיתי? יפה טהרתי? יפה טמאתי? ולא בושתי. (ברכות ד, א)

היה ר"מ אומר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה - מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה. (נדה לא, ב)

ואל יחשוב אדם כי בחיבור הראוי יש גנאי וכיעור, חלילה מזה, כי החיבור נקרא "ידיעה"... וידוע שאילו לא יהיה בדבר קדושה גדולה לא יהיו קורין לחיבור ידיעה (אגרת הקודש להרמב"ן עמ' שכג)

מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה, וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת את תפיליו, ומחזרת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. אמרה להם: כתוב בתורה, כי היא חייך ואורך ימיך. בעלי ששנה הרבה, וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, מפני מה מת בחצי ימיו, ולא היה אדם אומר לה תשובה. פעם אחת, התארח והתאכסן אצלה אליהו הנביא זכור לטוב, והיתה משיחה לו כל אותו מאורע. אמר לה בתי, בימי נידתך מהו אצלך. אמרה לו חס ושלום, אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. אמר לה בימי ליבוניך מהו אצלך, אמרה לו אכל עמי, ושתה עמי, וישן בקירוב בשר ולא עלה על דעתו דבר אחר. אמר לה ברוך המקום שהרגו ושלא נשא פנים לתורה. שהרי התורה ציותה ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב, עד שתבוא במים. (שבת יג, א)