באחד הימים הלכתי לנחם אבלים על פטירת אביהם ר"ל. בעומדי בכניסה לבית נשמעו לאוזני קולות מוזיקה וצחוק. כיון שכך פניתי למלווי ושאלתי אותו האם הוא בטוח שהגענו לבית הנכון, שכן קולות השמחה שפורצים מבית זה אינם מתאימים כלל לקולות שנשמעים בדרך כלל מביתם של אבלים, קולות של בכי ויללה. ואולי בכלל טעות בידינו ואין זה בית האבלים.
מלווי בדק שוב את כתובת הבית, והנה התברר שהגענו לבית הנכון. התפלאתי מאד ולמרות זאת נכנסתי עם מלווי לבית פנימה.
בתוך הבית נחרדתי לראות את בני הנפטר האבלים יושבים ומפצחים פיצוחים להנאתם, כשברקע מתנגנת מוסיקה רועשת.
בתחילה לא ידעתי את נפשי מרוב הלם ותימהון. האם בני הנפטר אבלים על מותו של אביהם, או שהם חוגגים ושמחים על הירושה הגדולה שנפלה בחלקם?
אולם במחשבה שנייה הבנתי שאיני יכול לבוא כלפי הבנים בטענה, כיון שהם מעולם לא זכו לחינוך יהודי נכון. במשך השנים אביהם נראה לעיניהם כשהוא עסוק ללא הפסק במרדף אחר הכסף, גם במחיר של חילול שבת ושאר עוונות ר"ל. ומסר זה של הרדיפה אחרי הממון נחקק בעצמותיהם מגיל הינקות.
כעת, כשהאב נפטר לבית עולמו, בניו ממשיכים את ה"מורשת" שלו ברדיפה אחרי הכסף, ובמקום להתאבל על אובדן אביהם, הם חוגגים את קבלת הירושה הגדולה.
באותו עניין שמעתי פעם שנערכה לוויית יהודי שלא היה מקרב ציבור שומרי התורה והמצוות. כשבנו התבקש לומר קדיש לעילוי נשמתו – הוא לא הבין מה עליו לעשות. כשניגש לשאול את אמו האם שמעה על המושג "קדיש", היא השיבה לו שאינה יודעת על כך דבר, וכששאל את סבתו מהו קדיש, גם היא אמרה שאין לה שום מושג בעניין.
כשהנכד ברר אצל הסבתא האם אביו אמר קדיש לעילוי נשמת הסבא שנפטר – הסבתא השיבה בשלילה. ולפיכך התפלא הנער: "אם אבי לא אמר קדיש על אביו, למה אני צריך לומר קדיש על אבי?"
לדאבוננו הרב מציאות זו שבה הדור הצעיר אינו יודע מהו קדיש – הפכה לדבר נפוץ. צעירי הצאן הולכים ומתנתקים לחלוטין ממסורת אבותינו ומכל דבר שבקדושה, וכבר לא ניכר בהם כל קשר ושייכות לעם היהודי. כל זאת בגלל החינוך הקלוקל שהם גדלים עליו, חינוך שמנוכר לתורה ולמצוות.
