קולות שמחה וצהלה עלו מאולם החתונה אליו הגעתי כדי להשתתף בשמחת יום הכלולות של אחד מידידיי. התזמורת ניגנה בעוז וקהל האנשים והנשים רקדו ופיזזו ללא הפרדה ברחבת האולם הגדול.
מיד כשנכנסתי אל אולם השמחה ואורחים שונים הבחינו בי, לפתע השתנתה התנהגותם והם היו לאנשים טובים. מיד פסקו מריקודיהם הנלהבים ובנימוסיות רבה פנו לשבת איש במקומו תוך כדי הנחת כיפה מקומטת לראשם. חשתי ברוח של טומאה ששורה במקום, ועל כן חשבתי לחזור על עקבותי ולא להשתתף בחתונה.
אולם במחשבה שנייה עלה בדעתי שאם כבר הגעתי למקום – זוהי הזדמנות טובה להוכיח את החוטאים לשנות את מעשיהם. לפיכך נכנסתי אל תוככי האולם וניגשתי לשתות עם החתן "לחיים". מיד הצטרפו אלינו חוגגים נוספים כשהם ספוגים זיעה מריקודיהם האחרונים.
קראתי לאחד המזיעים – אדם שמתוך היכרותי עימו ידעתי שכך ראוי לפנות אליו, ושאלתי אותו בקול: "האם אתה שומר על טהרת המשפחה?" "בודאי" השיב לי האיש, והוסיף: "חלילה לי מלעבור על מצוה חשובה זו!"
"האם חושב אתה שריקודיך עם אשתך ואולי אף עם נשים אחרות היו על פי גדרי ההלכה? הרי עברת במעשיך על איסורים רבים, ועונשך רב ועצום בשל כך, ומה שווה אם כן טהרת המשפחה עליה אתה שומר רק בתוך ביתך?"
היהודי היה המום מדברי ואני לא אפשרתי לו לענות לי. הסתובבתי מיד לאחור ועזבתי את המקום. בלבי קיוויתי שתוכחתי נפלה על אוזניים קשובות שתקבלנה את הדברים, ותגרומנה ללבבות החוטאים לשוב לאביהם שבשמים.
