המקוה בליאון
במוצאי יום הכיפורים הראשון שעבר עלינו בישיבה הקדושה בליאון, לאחר שהמתפללים כולם פנו לבתיהם לסעוד את לבם לאחר הצום, נאלצתי להתעכב בישיבה דקות ספורות בשל צרכים שונים שהתעוררו במקום.
לפתע הגיעה למקום אישה עם אמא שלה, ואמרה שעליה לטבול היום במקווה.
כיון שהמקווה בישיבה שימש את ציבור האנשים בערבו של יום הכיפורים – בשעה זו של מוצאי החג הוא לא היה ראוי לטבילה , ולפיכך האחראים על המקווה שמו פתק שהמקווה אינו נקי, ובאופן זמני יהיה על הנרדשים לטבול לפנות למקווה אחר, ואף ציינו שֵם וכתובת של מקווה נוסף בו ניתן לטבול בשעות אלו.
אותה אישה הבחינה בפתק, אך סירבה לקבל את הדברים והתעקשה להשתמש דווקא במקווה של הישיבה, היא ציינה מפורשות שאם הדבר אינו מתאפשר לה, היא פונה בחזרה לביתה ותבוא ביום אחר.
לנוכח עקשנותה הרהרתי בלבי מה ניתן לעשות.
הבנתי שאין טעם לנסות להסביר לאישה שהמקום אינו נקי ולא ניתן לטבול בו, ולפתע נצנץ במוחי מאמר חז"ל שמיד במוצאי יום כיפור ראוי לישראל להתחיל בבניית הסוכה, כדי שילכו מחיל אל חיל.
ומחשבה עלתה בלבי שכיוון שלא אספיק הלילה להתחיל בבניית הסוכה – אלך אני מחיל יום הכיפורים לחילה של מצוה אחרת, והחלטתי להכשיר את המקווה שבבנין הישיבה לטבילה בעבור אותה אישה, ומשכך – גם הזמנתי בעבורה אישה שתבוא להשגיח על טבילתה שתהא כדת וכדין.
רוקנתי את המים הלא נקיים וניקיתי את המקווה מהלכלוך שהצטבר בו עד שחזר לקדמותו ולניקיונו כאילו היה חדש. עלאף העובדה שעבודת הניקיון נמשכה זמן רב, כשעתיים לפחות – כל אותה העת ישבה האישה והמתינה שאסיים את מלאכתי.
כשהסתיימה העבודה ופניתי לביתי – חשתי מנוחת הנפש שכמוה לא חשתי מימי. לבי שמח בקרבי, שהנה זכיתי לקיים מצוה גדולה כל כך, ואף זכיתי לעשות אותה "לשמה" – ללא כל כוונות רווח.
ושמחתי רבתה עוד יותר משום שבנוסף למצוה החשובה שזכיתי שנתקיימה על ידיטהרת המשפחה, זכיתי לעשות מצוה נוספת ולגמול בגופי ממש חסד עם אותה אישה שהתעקשה להשתמש דווקא במקווה הישיבה, ומי יודע מה היתה עושה אילו לא הייתי מנקה בעבורה את המקווה.
