בדידי הווה עובדא בשיחת חולין שיש בה תורה.
באחד הימים הייתי טרוד ומתוח בענייני המוסדות. המתח השפיע עלי לרעה, ויהודי שפנה אלי בדיוק באותו זמן בבקשה מסוימת – נענה על ידי בקרירות ובסבר פנים זעוף. לאחר שנרגעתי מעט מטרדותיי חשבתי לעצמי שלא נהגתי כשורה ולא עניתי ליהודי באופן הראוי, וייתכן שהוא נפגע מיחסי הקר כלפיו.
הצטערתי על כך מאד. כל ימי אני משתדל לעזור ולסייע לכל יהודי באשר הוא, מתוך הארת פנים והשתתפות אמיתית במצבו, והנה תקלה כזו באה על ידי ויהודי מעם ישראל הצטער בגללי. הדבר לא נתן לי מנוח ובסיום תפילת מנחה הוספתי תחינה אישית לקב"ה: "ריבונו של עולם, אני מתחרט על מה שחטאתי כלפי פלוני. אנא עזור לי שאצליח לבקש את מחילתו ולפייס את דעתו. ובנוסף אבקש ממך שאפגוש בו בקלות ובמהירות, כדי שאוכל לבקש את סליחתו".
לאחר התפילה חיפשתי בעיני אחר אותו יהודי, והנה ראיתי אותו חולף על פניי. מיד ניגשתי אליו, ובסייעתא דשמיא זכיתי לבקש ממנו סליחה ומחילה ולפייס אותו על התנהגותי הלא נעימה כלפיו.
אמנם שיחה זו ששוחחתי עימו, בה ביקשתי את מחילתו – לא הייתה שיחה של דברי תורה. אבל ללא ספק היה בה קיום רצון הבורא שאתפייס עם היהודי, ועל כן נחשבת גם היא לשיחה של תורה וקדושה.
