באחד הימים בהם עברתי בדרכי סמוך לישיבה הקדושה בליאון – שמעתי לפתע מחלונות בית המדרש קול צחוק. נכנסתי לאולם הלימוד כדי לראות מהו מקור הצחוק, והנה לתדהמתי הרבה ראיתי יהודי שעומד בין לומדי התורה ומצחיק אותם בסיפורי הומור ובדיחות, וכל אלו שיושבים קרוב אליו – מקשיבים לדבריו, נהנים מהם וצוחקים בקול רם.
מובן שהדבר הפריע את לימודם של שאר הלומדים בבית המדרש, וגם הם הפסיקו את לימודם והאזינו לסיפוריו המבדחים של אותו יהודי.
לא יכולתי לשתוק למול ביזיון התורה וביטולה, ופניתי להוכיח את הלומדים על מעשיהם. בדברי אמרתי להם שזמן הלימוד בבית המדרש מוכרח להיות מוקדש כל כולו אך ורק ללימוד התורה הקדושה ולא חלילה לדברי הבל וצחוק.
כחיזוק לדברי הבאתי את דברי הגמרא (ע"ז ב, א) "לעתיד לבא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחו בחיקו, ואומר למי שעסק בה יבא ויטול שכרו".
אחר כך פניתי ללומדים בבית המדרש ואמרתי להם: "מן הסתם תבואו גם אתם לעתיד לבוא, ותבקשו ליטול את שכרכם על השעות המרובות שאתם קובעים ללימוד התורה בכל יום. אולם כאשר הקב"ה יתבונן ויבדוק האם באותן שעות אכן עסקתם בתורה – הוא יגלה ויראה את מה שהתרחש בבית המדרש לפני רגעים ספורים, וישאל אתכם: 'האם זוהי קביעות התורה שלכם? לספר בדיחות בבית המדרש, לצחוק ולהפריע ליהודים נוספים ללמוד תורה?'
דעו לכם כי גם אם תחזרו בתשובה על ביטול התורה של עצמכם ותתקנו את אשר פגמתם כלפי עצמכם, לא תוכלו לעולם לתקן את עוון ביטול התורה שביטלתם אחרים מהלימוד. וביום הדין תחושו בושה גדולה וכלימה מה', ותצטערו מאד על מעשיכם".
כך סיימתי את דברי ויצאתי מבית המדרש, בהותירי את הלומדים להרהר במעשיהם, ולשוב ללימוד התורה בחשק ובהתלהבות רבה יותר.
