הסיפור הבא עורר בזמן התרחשותו התפעלות רבה במדינת צרפת ואף מחוצה לה, וגרם לחיזוק גדול ולקידוש ה' בעולם.
משפחת מויאל המתגוררת בצרפת מקורבת מאד לשושלת משפחת פינטו המעטירה. מתוך חסידותם ונאמנותם לשושלת הקודש מקפידים בני המשפחה מידי שנה להשתתף בהילולת הצדיק רבי חיים פינטו זיע"א במרוקו.
באחת השנים, כאשר נערכה ההילולא, חפצתי לשוחח עם אדון מויאל הי"ו, ועל כן ביקשתי ממר מרציאנו הי"ו, שהיה לצידי, שיקרא לו לבוא אלי.
האמת היא שכבר שלושה חודשים לפני כן חפצתי לדבר עם מר מויאל, ואיני יודע מדוע אך הדבר נדחה מיום ליום ולבסוף גם בזמן ההילולא, למרות שביקשתי שמר מויאל יבוא אלי, לא עלה בידי לשוחח איתו.
באחד מימי רביעי שלאחר ההילולא נזכרתי בכך שוב, ופניתי בבקשה למזכיר שלי, מר מרציאנו שיתקשר למר מויאל ולאביו ויאמר להם לבוא אלי עוד באותו היום מבלי לדחות זאת, משום שפגישתנו נדחית כבר למעלה משלושה חודשים ללא כל סיבה הגיונית. מר מרציאנו עשה כבקשתי והתקשר לאדון מויאל ולאביו, וביקש מהם לבוא אלי עוד באותו היום, משום שברצוני לשוחח עימם.
כשהגיעו אלי, לתדהמתי הרבה נשכחו ממני הדברים שאותם חפצתי לומר להם במשך שלושת החודשים, ולא זכרתי כלל לשם מה קראתי להם אלי. במבוכתי הרבה אמרתי להם שברצוני להעביר חפץ כלשהוא לגברת מויאל.
מיד כשהוצאתי מילים אלו מפי לא ידעתי להסביר את פשרן, ובמהירות סבבו עיני את החדר, כדי לראות איזה חפץ אוכל לתת לגברת מויאל כפי שהוצאתי מפי.
כשהבחנתי שאין במשרדי שום חפץ מתאים שאוכל לתת אותו לגברת מויאל, ירדתי למשרדו של ר' חנניה הי"ו ושאלתי אותו האם יש לו חפץ שמתאים לתת אותו לאישה. ר' חנניה השיב בשלילה והוסיף בבדיחות שיש לו לתת לי רק את המחשב שמולו.
כך, בעודי בוחן את החפצים שבחדר הבחנתי פתאום בספר זמירות שבת שקיבלתי כמזכרת משמחתו של מר יהודה צור הי"ו משיקאגו שבארצות הברית.
רגעים ארוכים התקשיתי להחליט האם מתאים לתת חפץ זה לגברת מויאל, אולם כיון שזו הייתה האפשרות היחידה שעמדה בפניי – לקחתי את הספרון והבאתי אותו לחדרי.
בחדרי, הגשתי את הזמירון לאדון מויאל ואמרתי לו שיביא אותו לאשתו. אחר כך הוספתי ואמרתי לו שמהשבת הקרובה הם ישירו מספרון זה זמירות שבת.
אדון מויאל הביט בי מופתע, ואמר: "אשתי ואני איננו יודעים כלל לשיר זמירות שבת. ובכלל, אשתי נמצאת כעת בחו"ל ואמורה לשוב רק בשבוע הבא".
"אם אינכם יודעים לשיר" אמרתי, "נסו כעת ללמוד את הזמירות. ואם אשתך לא תהיה בבית בשבת הקרובה – התחילו במנהג זה מהשבת הבאה".
רגע לפני שנתתי את הספרון בידו של מר מויאל הוספתי: "ועוד בקשה לי אליך, שתארגן בביתך מידי יום רביעי בשעות הערב שיעור תורה. בני רבי משה שליט"א יבוא למסור את השיעור".
אדון מויאל הסכים מיד לבקשתי ורק שאל אם אפשר יהיה שהשיעור ייקבע ליום שלישי, אך אני השבתי לו שאני מבקש שהשיעור ייערך דווקא ביום רביעי! לאחר מכן נתתי בידו את הספרון ופטרתי אותו ואת אביו לשלום.
לאחר שאדון מויאל ואביו יצאו ממשרדי הרגשתי בתוכי הרגשה מוזרה מאד.
כששיחזרתי את מעשי בזמן הפגישה ואת תוכן השיחה ששוחחתי עימם הרגשתי פתאום בושה גדולה מפניהם של מר מויאל ואביו, ולא ידעתי להסביר לעצמי למה נהגתי באופן משונה זה.
לפיכך פניתי לר' חנניה וסיפרתי לו על מחשבותי אלו ועל התחושה המשונה שלי, אך הוא אמר לי: "ודאי מעשיך נעשו כי כך היה רצון ה', ומן השמים כיוונו אותך לנהוג באופן שנהגת. גם אם כיום איננו מבינים את פשר המעשים – ימים יגידו על מה היה הדבר, ומדוע נהגת באופן זה".
כעבור יומיים, ביום שישי, ישבתי עם רבני הכולל ודיברנו על עניינים שונים שקשורים בכולל.
לפתע צלצל הטלפון ומר מרציאנו קיבל את השיחה. על הקו היה אדון מויאל שביקש למסור לי תודה גדולה, וכן שאשתו אמורה להגיע הביתה בעוד כשעה.
כששמעתי זאת נטלתי את הטלפון לידי וביקשתי מאדון מויאל הסבר לדבריו: ראשית, מדוע מגיעה לי תודה רבה? ושנית, הרי לפני יומיים הוא אמר לי שאשתו אמורה לשוב הביתה רק בשבוע הבא, ולמה אם כן הוא אומר עכשיו שאשתו תהיה בבית בעזרת ה' בעוד כשעה?
מכאן ואילך שמעתי מפיו של אדון מויאל את סיפור הדברים שריגשו אותי עד מאד, וכך סיפר:
"ביום רביעי, ה-26 בנובמבר 2008, כאשר נפגשנו במשרדו של הרב, ישבה אשתי בלובי בית מלון במומביי שבהודו עם קבוצת אנשי עסקים. לפתע, ללא כל סיבה הגיונית ביקשה אשתי מאנשי הקבוצה שיצטרפו אליה ללובי המסעדה שנמצא בקומה העליונה. בעודם עולים ללובי שבקומה העליונה – שמעו לפתע אנשי הקבוצה קול יריות מכיוון המקום אותו עזבו.
באותם רגעים התרחש במקום אסון נורא. טרוריסטים פרצו ללובי המלון וירו במקום בכשמונים איש הי"ד. כל אותם אנשים שנפגעו ישירות מאש המרצחים – נהרגו ולא נותר בהם אדם חי, וגם אלו שלא נהרגו מיד מאש המחבלים, אלא נפצעו באורח קשה או אנוש – מתו מפצעיהם בבתי החולים במהלך הלילה.
מיד כשנשמעו היריות מיהרה אשתי להישכב על רצפת הקומה העליונה כדי להסתתר מפני המרצחים. בעודה שוכבת במחבואה שלחה אלי אשתי מִסְרוֹן (הודעת SMS) שטרוריסטים פרצו לבית המלון והיא חוששת לחייה. אך אני השבתי לה במסרון שאני סמוך ובטוח שבשבת הקרובה היא כבר תהיה חזרה בבית, משום שהרב פינטו שליט"א העביר עבורה היום ספרון לזמירות שבת, ואמר שבכל ערב שבת נשיר ביחד מתוך הזמירון שהוא נתן לה.
כאשר נפגשתי עם כבוד הרב, הרב ביקש ממני גם לארגן שיעורי תורה בימי רביעי בביתנו, והתעקשת על יום זה. ועל כך אני מודה לך מאד, משום שזכות השיעור שקיבלתי על עצמי עמדה לאשתי שהייתה באותם רגעים בסכנת חיים ממש, וזכות התורה הצילה את חייה ביחד עם שאר אנשי הקבוצה אשר עלו עימה לקומה העליונה, ללא כל סיבה הנראית לעין.
בהמשך מסע ההרג ירו הטרוריסטים צרורות כדורים רבים לכיוון המסעדה, כיון שידעו שאנשים רבים יושבים בה. אך בניסי ניסים, בהשגחה פלאית לא הספיקו אנשי הקבוצה של אשתי להגיע למסעדה, וכך ניצלו ממוות בטוח וחייהם ניתנו להם במתנה".
כך סיפר אדון מויאל כשהוא נרגש ומודה על הצלת אשתו מאש המרצחים.
לאחר מעשה התחברו לי כל חלקי הפאזל ונאספו לתמונה אחת שלימה שענתה על כל תמיהותי ולימדה אותי לימוד עצום: הקב"ה הוא מנהיג הבירה, ולעיתים כדי לקיים את רצונו הוא שולח שליחים שיפעלו ויוציאו את רצונו אל הפועל.
לפעמים השליחים זוכים לדעת שכעת הם משמשים בשליחות ההשגחה העליונה, אך לפעמים האדם פועל את פעולותיו מבלי לדעת שהוא מתפקד כשליח.
גם אני, שביקשתי לפגוש את מר מויאל – לא ידעתי פתאום לשם מה קראתי לו אלי, וכמו כן לא הבנתי מדוע יצאו מפי הדיבורים המשונים שברצוני לתת חפץ כלשהוא לגברת מויאל, ואיזה חפץ? ספרון זמירות שבת. ובכלל – מדוע עלה בדעתי לבקש ממנו לארגן בביתו שיעור תורה? ודווקא ביום רביעי, היום שבו הייתה אשתו נתונה בסכנה?
אך אני מודה לקב"ה שזכיתי להיות השליח שלו לגרום לאדון מויאל להרבות זכויות ובכך להביא להצלת אשתו ולקידוש שם ה' בעולם.
לאחר הצלתה המופלאה ביקשה הגברת מויאל לשוב מיד לביתה שבפריז. ממשלת הודו שנענתה לבקשתה הציעה לצרף אותה לטיסה לצרפת במטוס פרטי שהגיע מפריז, אולם זמן הטיסה לצרפת נקבע ליום השבת!
מובן שהגברת מויאל לא יכלה להצטרף לטיסה זו, אך גם מכך גאל אותה הקב"ה, כששלח למקום את הטייס הראשי של מטוס "אל על" שחיפש אחר נוסעים ישראליים במקום.
כיון שהגברת מויאל ענדה על צווארה מגן דוד, הטייס זיהה אותה כיהודיה ומיד הזמין אותה להצטרף לטיסה לארץ ישראל.
הגברת מויאל נענתה להצעה ותחת שמירה קפדנית של המשטרה, וברשות הקונסוליה הצרפתית היא הגיעה ביום חמישי בלילה לתל אביב, ומתל אביב השלימה את טיסתה לצרפת. כך הספיקה להגיע לפריז ביום שישי לפני שבת!
בעלה, שחיכה במתח רב לראות אותה שבה הביתה בריאה ושלימה, הגיע לקבל את פניה בשדה התעופה כשבידו החפץ שנשלח עבורה – ספר זמירות השבת.
ברוב עם ערכה משפחת מויאל סעודת הודיה לבורא עולם על הצלתה המופלאה של אם המשפחה מהתופת בהודו. ומאותו היום אין הם מפסיקים לשבח ולהלל את הקב"ה על הניסים והנפלאות שנעשו עימם.
