באחד המועדים נתבקשתי לשאת דרשת יום טוב בבית הכנסת בו התפללתי. באותו בית כנסת התפלל גם יהודי עשיר שקיים בהידור את מאמר החכמים "טובל ושרץ בידו". לדאבון הלב, למרות שהוא תומך בלומדי התורה ובעל אמונת חכמים – יהודי זה אינו מהסס לחלל את השבת ואת המועדים בפרהסיה.
במשך זמן הדרשה הבחנתי בעיניו המביטות בי וראיתי שהוא מקשיב לכל מילה היוצאת מפי. לאחר הדרשה ניגש אלי היהודי ובנימוס רב הודה לי על דברי התורה שנשאתי.
אך למרות כל זאת, הדרשה כנראה לא נכנסה ללבו ולא השפיעה עליו כלל. שכן בצהרי אותו יום טוב הבחנתי בו נוסע ברכבו לבקר ידיד, מתוך חילול המועד ברבים באופן חמור ביותר.
מעשיו המשונים הפליאו אותי מאד. כיצד ייתכן דבר והיפוכו? מצד אחד, יהודי זה מגיע לבית הכנסת להתפלל ולשמוע דברי תורה, ומצד שני, הוא עובר במפורש על ציוויי התורה הקדושה?!
והתשובה לכך היא שמעשיו הרעים – מקורם בעוון ביטול תורה.
כל זמן שאדם עסוק בלימוד התורה ללא הפסק – התורה מקשרת אותו למקור שלו ולשורשיו. אך כאשר האדם בטוח בחכמתו, וחושב שאין לו עוד צורך להמשיך ללמוד ולהוסיף תורה ודעת – הרי הוא מבטל עצמו מלימוד התורה. וכיון שכך, הוא מגיע לידי ספקות באמונה ובהשגחת הבורא, וסופו לחלל שבתות ומועדים.
לפיכך חייב אדם לקשור עצמו כל חייו לתורה. ואל יסתפק במה שלמד בעבר, אלא עליו להוסיף ולהגות בתורה כל הימים. וכשיהיה קשור בדברי התורה – לא תהיינה לו כל ספקות באמונה ובאמיתות התורה, ויזכה לקיים את ציוויי ה' יתברך באמת ובתמים.
