בהיותי בחור צעיר בישיבה, נהוג היה בין בחורי הישיבה להתנצח בדברי התורה ולחלוק זה על זה עד אשר אחד מאיתנו היה מצליח להוכיח בפני הבחורים האחרים שדבריו הם האמיתיים והנכונים. מנהג זה היה גורם לנו ל"ריתחא דאורייתא" ולהנאה גדולה בלימוד התורה שכן היינו מאמצים את מוחנו ומחשבתנו להבין את דברי התורה בעצמנו, ולהסבירם לאחרים באופן המוצלח ביותר.
אולם לעיתים קרה שאף אחד מהבחורים לא היה מצליח לשכנע את האחרים בצדקתו, ולא הגענו לכלל הסכמה ברורה בסוגיית התורה, במקרה כזה היינו פונים לשאול לדעתו של מורנו ורבנו הגאון רבי חיים שמואל לופיאן זצוק"ל והיינו מבקשים את דעת התורה שלו בעניין.
באותם ימים היינו בטוחים שהשאלות שאנחנו מציגים בפני מורנו ורבנו הן שאלות קשות ומורכבות שעניינים רבים תלויים בהן, אולם להפתעתנו המרובה פעמים רבות ראש הישיבה היה אומר לנו לעיין היטב בדבריו של רש"י או בדבריו של מפרש אחר, ואז ניווכח לראות ששאלותינו אינן שאלות כלל.
ואכן, לאחר שהיינו שבים למקומותינו ומעיינים בדברי המפרשים על העניין היינו מגלים כי לא היה כלל מקום לשאלותינו, וכיון שכך חשנו פעמים רבות בושה גדולה על שהטרדנו את רבנו בשאלות מיותרות.
שנים רבות לאחר מכן, כשבגרתי ודעתי נהייתה מיושבת – הרהרתי בדבר ושאלתי את עצמי: מדוע בזמן שניגשנו לראש הישיבה כדי שיכריע בעניין שלמדנו נראה היה לנו שהשאלה שבידינו היא שאלה מצוינת, ואילו כעבור מספר רגעים, לאחר עיון קל בדבריו של רש"י הקדוש, כפי שאמר לנו ראש הישיבה – השאלה "המצוינת" ששאלנו נעלמה כלא הייתה, וכבר לא הבנו איך עלתה בדעתנו שאלה כזו?
ועניתי לעצמי שלעיתים, כאשר היינו מתנצחים בדברי התורה – לא היה זה מתוך רצון אמיתי לרדת לשורש האמת, אלא בלב כל אחד מאיתנו היה רצון להוכיח לחברותא – "אני צודק", כך חשנו חכמים ומכובדים. אולם כשהחלטנו לגשת לראש הישיבה ולשאול לדעתו – ביטלנו מעצמינו את תחושות הגאווה וביקשנו לדעת את האמת לאמיתה.
משום כך כשחזרנו לעיין בדברי רש"י – נעלמה השאלה כלא הייתה, ונתגלתה לנו האמת לאמיתה, כי הגאווה והרצון לגדולה מולידים בעקבותיהם את הספק. וכאשר מסירים את הגאווה – הספק גם הוא נעלם כלא היה.
