באחת השנים בא לפני יהודי ואמר לי באופן החלטי: "רבי דוד, איני מעוניין שפלוני יהיה נשיא הקהילה שלנו! אני מוכן לעשות כל מאמץ ובלבד שפלוני לא ייבחר להיות נשיא הקהילה".
"מדוע אינך מעוניין שפלוני יהיה נשיא הקהילה?" שאלתי אותו.
והיהודי השיב: "כיון שפלוני מביא לקהילה אנשים שאינני מעוניין שיהיו בקהילה שלנו, והוא גם מחשיב את עצמו ומתנשא על אחרים".
"ומה תרוויח מכך? האם אתה תהיה הנשיא במקומו?" שאלתי אותו.
"לא", השיב היהודי והמשיך: "אינני רוצה כלל להיות נשיא הקהילה!"
"אם כן", אמרתי לו "חפש אתה מועמד אחר שיוכל לשמש כנשיא הקהילה במקום פלוני, ואז תשוב אלי".
היהודי הביט בי ושתק, ולאחר רגעים אחדים אמר: "אם כך, אני אעשה מאמץ ואני אהיה הנשיא".
כששמעתי את דבריו אלו קראתי בקול: "אהה! כל מה שאינך מעוניין בפלוני, זה בגלל שאתה מבקש לעצמך את תפקידו ואת מעמדו. וכי איזה מאמץ תעשה? הרי אתה יודע טוב מאד שהוא טוב ממך ומתאים ממך לתפקיד, וכל טענותיך כלפיו – הרי הן שטויות והבלים ונובעות מקנאה ומתאווה לכבוד".
היהודי השפיל את ראשו והודה בכך שהכבוד שהוא חפץ בו – הוא זה שהביא אותו למחשבותיו אלו. באותה שעה עלה בראשי מאמר חז"ל "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ד, כא). שהנה, בגלל הכבוד יהודי זה היה מוכן להחריב ח"ו את הקהילה כולה!
ומוסר גדול למדתי גם אני מהעניין, עד כמה ראוי לאדם לבדוק בעצמו שמא הנגיעה האישית שלו או כבודו העצמי הם שמובילים את צעדיו, וגם כאשר הוא נלחם כביכול למען הציבור – יחשוב בלבו היטב האם טובת הציבור היא שעומדת לנגד עיניו או שאולי מעורבים במלחמתו גם רגשות חשיבות עצמיים ושאיפה לגדלות. ומן השמים יזכה שיסייעו לו לכוון אל האמת.
