זכות גדולה נפלה בחלקי לבקר בביתו של מרן הרה"ג רבנו עובדיה יוסף זצ"ל. בזמן ביקורי מרן לא יכול היה להשתמש בידו בשל חולי שהיה בה, ובעיני ממש ראיתי את צערו הגדול על כך שאין הוא יכול לכתוב את חידושי תורתו.
התורה היא כל חייהם של מאורי הדור והצדיקים הגדולים, כל רצונם הוא רק לדבוק בה' ולהגות בתורה יומם ולילה, וכשנוצר קושי בלימודם – הדבר גורם להם צער רב.
בעת פגישתי עימו ביקש ממני מרן זצ"ל שאברך אותו שכף ידו תירפא, כדי שיוכל להמשיך לכתוב חידושי תורה.
בקשתו של מרן גרמה לי מבוכה גדולה. מי אני ומה אני שאברך ברפואה שלימה את מרן שליט"א אשר עוסק בתורה יומם ולילה, מזכה את הרבים ומנהיג את עדתו ביד רמה?!
אך אין ספק שבקשה זו הייתה מגודל הענווה שבצדיק ומביטולו העצמי. וודאי רצה מרן ללמד אותנו בענוותנותו הרבה שכל יהודי החפץ לזכות בתורה ולהתעלות בה – עליו להכניע עצמו, כפי שכתוב: "זאת התורה לעולה למנחה... ולזבח השלמים" (ויקרא ז, לז). ודורשים מכך שיהודי ששם עצמו כמנחה – כמתנה, וכזבח השלמים העולה על גבי המזבח, הריהו זוכה להיות "לעולה", שזוכה להתעלות בתורה הקדושה.
