באחד הימים פנה אלי יהודי ירא שמים שזכה לחנך את בניו בדרך התורה והמצוות, בניו כולם לומדים בכוללים ובישיבות קדושות, ואף הוא עצמו מקובל כתלמיד חכם
אולם בניגוד גמור למצופה מיהודי מאמין וירא שמים, אותו יהודי התלונן בפניי על מזלו הרע ועל כך שניסיונות הפרנסה לא עוזבים אותו לרגע. במר לבו ובייאושו הגדול ממצבו הכלכלי הקשה, כמעט שהגיע היהודי להתלונן כלפי שמיא ולהתאונן על דרכי ה' ר"ל
ברגע הראשון כששמעתי את דבריו עלתה בלבי תמיהה גדולה, הרי תלמיד חכם זה מחנך את בניו לתורה ולמצוות ומוציא ממון רב על לימודיהם במוסדות התורה הטובים ביותר, אם כן כיצד ייתכן הדבר שהוא הגיע לידי טענות קשות כלפי ה' יתברך? הלא אמונתו החסרה סותרת את מעשיו הטובים ואת חינוכו הטהור לילדיו
אולם כאשר התעמקתי עוד בדבר הבנתי שכפי הנראה אדם זה לוקה במידת הכעס
מובא בגמרא (נדרים כב, ב): "אמר רבה בר רב הונא כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו שנאמר 'רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלהי-ם כל מזמותיו'. רבי ירמיה מדיפתי אמר מְשַכֵּחַ תלמודו ומוסיף טיפשות שנאמר 'כי כעס בחיק כסילים ינוח' וכתיב 'וכסיל יפרוש אִוֶּלֶת'. רב נחמן בר יצחק אמר בידוע שעוונותיו מרובין מזכויותיו שנאמר 'ובעל חימה רב פשע'
כלומר, לפי דברי חז"ל אדם שכועס מעביר מעצמו דרגות גבוהות של רוחניות: שכינה אינה חשובה כנגדו ח"ו, תלמודו נשכח ממנו ועוונותיו מרובים מזכויותיו
בנוסף, כותב הרמב"ם בהלכות דעות (ב, ג): "אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים". עכ"ד
כעסו של האדם, מעיד על פגם באמונתו שכל מה שנעשה עימו הוא מאיתו יתברך, ועלול להביאו לידי מחשבות והרהורים שיש בהם משום עבודה זרה ח"ו
כך הבנתי לגבי היהודי ירא השמים שכמעט הגיע להתאונן על דרכי ה'. בשעת הניסיון שנשלח לו מאת הבורא, מידת הכעס שלו פגמה באמונתו ומנעה ממנו להתמודד עם הניסיון הקשה שהקב"ה שלח לו, לכן הוא לא היה מסוגל לקבל את ניסיונות חייו בהשלמה, וכמעט הגיע לידי טענות כלפי שמיא ר"ל
כאשר יעלה בידו לתקן את מידת הכעס שבה הוא לוקה, ממילא גם אמונתו בה' תתחזק, וניסיונות חייו יעלו אותו מעלה מעלה במדרגות הקדושה והיראה
