באחת השבתות בעת היותי בבית הכנסת, נכנס לפתע אדם לתוך היכל בית הכנסת והחל לבזות ולהשפיל אותי לפני כל המתפללים. כיון שהבחנתי על פני מספר אנשים מקרב הציבור שהם מבקשים ללחום את מלחמתי ולהשיב לאותו אדם כגמולו הראיתי מיד פנים שוחקות כלפי אותו אדם, והוריתי לכולם להמשיך בתפילה כאילו לא ארע דבר
יודע אני שאילו הייתי שותק לנוכח דבריו ומאפשר לציבור לענות לו במקומי –הייתה פורצת במקום מחלוקת גדולה וחילול ה' ביום השבת, והדבר היה פוגם בקדושת בית הכנסת ובקדושת השבת שהיו מתחללות
במעשה שעשיתי כשמחלתי על עלבוני והרגעתי את ציבור המתפללים, חשתי שקיימתי: "אדם כי יקריב מכם" (ויקרא א, ב). הקרבתי את כעסי לשמע דבריו ואת כבודי האישי ורצונותיי לה' יתברך
והוא פירוש הכתוב: "זאת תורת העולה" (ויקרא ו, ב), שהיות והעברתי על מידותיי והקרבתי את כעסי כעולה לה', זכינו שנתקיים בנו המשך הפסוק "היא העולה על מוקדה" (שם), שכל הקהל נתעלה אף הוא ולא בא לידי כעס, וכך נשכח הדבר מלב כולם בשלום ובנחת.
