בשנת תשס"ו בערב שבת פרשת שמיני, התעוררתי לשאול שאלה על הפרשה אודות נדב ואביהוא, שני בני אהרון. התקשיתי להבין כיצד ייתכן שלמרות שבני אהרון עשו את מעשיהם לשם שמיים – הם נענשו על כך בחומרה רבה. וחשבתי להשיב שמתוך הכתוב "וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'" (ויקרא י, ו) ניתן ללמוד שמותם היה תלוי בעוון כלל הציבור
אולם עדיין נשארה לי התמיהה מדוע בני אהרון מתו באותה מיתה משונה ומדוע נענשו באופן זה
תמיהה נוספת שעלתה בלבי הייתה – מדוע דווקא ביום חנוכת המשכן שהוא יום שמחה גדולה לה' ולעם ישראל, מצא הקב"ה לנכון לפגום בשמחה זו על ידי מות נדב ואביהוא ולהכריז בכך "בקרובי אקדש"? וכי לא ניתן היה לדחות את מות השניים למועד אחר ולא לערב שמחה בהספד?
הבנתי שבעניין זה טמון עומק רב הדורש הסבר, וחיפשתי שוב אחר תירוץ שיענה על כל קושיותיי ויְיַשֵּב בלבי את העניין המוקשה הזה
כיון שידעתי שלאחר קבלת שבת עלי לשאת בבית הכנסת דרשה העוסקת בנושא זה, חקרתי והפכתי בדבר, אולם לא הצלחתי להגיע לתירוץ מְסַפֵּק שיתיישב על לבי
זמן התפילה הגיע. הציבור החל באמירת מזמורי קבלת השבת, ובמוחי התרוצצו מחשבות שונות שטרדו את מנוחתי בניסיון להגיע לתירוץ הולם
עד שלפתע חשתי איך רגלי מוליכות אותי לכיוון הספרייה העומדת לתפארה בבית הכנסת, שם נטלתי לידי את הספר "קדושת הלוי" לרבי לוי יצחק מברדיצ'וב זצוק"ל. פתחתי את הספר בפרשת שמיני והתחלתי לעיין בפירושיו השונים על הפרשה, בתקווה למצוא מענה לשאלותיי, אולם לא מצאתי שם כל פירוש בנושא
המשכתי לדפדף בספר עוד ועוד, עד שלמרבה הנס גיליתי לפתע פירוש נפלא על שיר השירים אשר הסביר את עניין מות שני בני אהרון באופן שורשי ומקיף, והשיב על כל תהיותיי באופן נפלא
בעל 'קדושת הלוי' כותב בספרו שלעיתים הצדיק חוטא ויורד ממדרגתו, אך עד מהרה הוא עושה תשובה וכל הסיבה לחטאו של הצדיק היא כדי שהוא ירד ממדרגתו הגבוהה למדרגת הרשעים, ובתשובתו יתעלה ויעלה עימו אף את הרשעים החוטאים, ובזה יביא תיקון לנשמתם
הבעל שם טוב הקדוש ותלמידו המגיד ממעזריטש זצוק"ל ממשילים מצב זה ליהלום הטמון ברפש, שהאדם שמוציאו מתוך הרפש נאלץ בעל כורחו להתלכלך מהרפש, אולם הלכלוך שווה בעיניו את הזכייה הגדולה ביהלום, ולאחר שיטרח לנקות את היהלום מרפש זה – יישאר בידו יהלום רב ערך
כך גם הצדיקים שבא על ידם לחטוא בחטא כלשהו ובכך הם מתפלשים בעל כורחם בבוץ וברפש, אולם כל מטרתם היא להוציא יקר מזולל, למרק נשמות נוספות ולגלות את האור הטמון בהן
בדרשה שנשאתי לאחר מכן בבית הכנסת אמרתי לציבור שעל יום חנוכת המשכן נאמר – "תבוא האם ותקנח צואת בנה", שחנוכת המשכן הייתה משום תיקון לחטא העגל. והקב"ה סובב את מהלך העניינים כך שנדב ואביהוא יחטאו דווקא ביום זה כדי שבכפרתם על חטאם הם יביאו לתיקון את כלל נשמות עם ישראל שחטאו בעגל.
מהנאמר "וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'" מובן שכיון שנדב ואביהוא לא מתו רק בעוון עצמם, אלא בגלל חובת הציבור כולו, לפיכך הם היו בבחינת קרבנות ציבור שבאו לכפר על חטאי העם בכללותו
כך אמרתי בדרשתי
לאחר מעשה חשבתי לעצמי שההארה שניתנה לי משמים לזכות ולמצוא את הפירוש הזה התחילה כבר זמן מה קודם לכן, כאשר הזדמן לידי ספר העוסק בתלמידי הבעל שם טוב, ושם נאמר על הספר "קדושת הלוי" שהוא שווה לכל נפש
משפט זה נחקק בתודעתי, וכאשר עמדתי בזמן קבלת השבת מול אוצר הספרים של בית הכנסת – נטלתי לידי דווקא את הספר הזה, מתוך תקווה שמהיותו שווה לכל נפש, בעזרת ה' אזכה למצוא בו תירוץ לשאלתי
'והבא להיטהר מסייעים אותו' (שבת קד, א), ומכיוון שהקב"ה הבחין ברצוני העז לגלות את חקר האמת, הוא העניק לי סייעתא דשמיא מופלאה למצוא את התשובה הראויה שבכוחה להתיישב על הלב, ולהתקבל על אוזן השומעים.
