בשנת תשס"ו בערב שבת פרשת שמיני, התעוררתי לשאול שאלה על הפרשה אודות נדב ואביהוא, שני בני אהרון. התקשיתי להבין כיצד ייתכן שלמרות שבני אהרון עשו את מעשיהם לשם שמיים – הם נענשו על כך בחומרה רבה. וחשבתי להשיב שמתוך הכתוב "וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'" (ויקרא י, ו) ניתן ללמוד שמותם היה תלוי בעוון כלל הציבור
אולם עדיין נשארה לי התמיהה מדוע בני אהרון מתו באותה מיתה משונה ומדוע נענשו באופן זה
תמיהה נוספת שעלתה בלבי הייתה – מדוע דווקא ביום חנוכת המשכן שהוא יום שמחה גדולה לה' ולעם ישראל, מצא הקב"ה לנכון לפגום בשמחה זו על ידי מות נדב ואביהוא ולהכריז בכך "בקרובי אקדש"? וכי לא ניתן היה לדחות את מות השניים למועד אחר ולא לערב שמחה בהספד?
הבנתי שבעניין זה טמון עומק רב הדורש הסבר, וחיפשתי שוב אחר תירוץ שיענה על כל קושיותיי ויְיַשֵּב בלבי את העניין המוקשה הזה
כיון שידעתי שלאחר קבלת שבת עלי לשאת בבית הכנסת דרשה העוסקת בנושא זה, חקרתי והפכתי בדבר, אולם לא הצלחתי להגיע לתירוץ מְסַפֵּק שיתיישב על לבי
זמן התפילה הגיע. הציבור החל באמירת מזמורי קבלת השבת, ובמוחי התרוצצו מחשבות שונות שטרדו את מנוחתי בניסיון להגיע לתירוץ הולם
עד שלפתע חשתי איך רגלי מוליכות אותי לכיוון הספרייה העומדת לתפארה בבית הכנסת, שם נטלתי לידי את הספר "קדושת הלוי" לרבי לוי יצחק מברדיצ'וב זצוק"ל. פתחתי את הספר בפרשת שמיני והתחלתי לעיין בפירושיו השונים על הפרשה, בתקווה למצוא מענה לשאלותיי, אולם לא מצאתי שם כל פירוש בנושא
המשכתי לדפדף בספר עוד ועוד, עד שלמרבה הנס גיליתי לפתע פירוש נפלא על שיר השירים אשר הסביר את עניין מות שני בני אהרון באופן שורשי ומקיף, והשיב על כל תהיותיי באופן נפלא
בעל 'קדושת הלוי' כותב בספרו שלעיתים הצדיק חוטא ויורד ממדרגתו, אך עד מהרה הוא עושה תשובה וכל הסיבה לחטאו של הצדיק היא כדי שהוא ירד ממדרגתו הגבוהה למדרגת הרשעים, ובתשובתו יתעלה ויעלה עימו אף את הרשעים החוטאים, ובזה יביא תיקון לנשמתם
הבעל שם טוב הקדוש ותלמידו המגיד ממעזריטש זצוק"ל ממשילים מצב זה ליהלום הטמון ברפש, שהאדם שמוציאו מתוך הרפש נאלץ בעל כורחו להתלכלך מהרפש, אולם הלכלוך שווה בעיניו את הזכייה הגדולה ביהלום, ולאחר שיטרח לנקות את היהלום מרפש זה – יישאר בידו יהלום רב ערך
כך גם הצדיקים שבא על ידם לחטוא בחטא כלשהו ובכך הם מתפלשים בעל כורחם בבוץ וברפש, אולם כל מטרתם היא להוציא יקר מזולל, למרק נשמות נוספות ולגלות את האור הטמון בהן
בדרשה שנשאתי לאחר מכן בבית הכנסת אמרתי לציבור שעל יום חנוכת המשכן נאמר – "תבוא האם ותקנח צואת בנה", שחנוכת המשכן הייתה משום תיקון לחטא העגל. והקב"ה סובב את מהלך העניינים כך שנדב ואביהוא יחטאו דווקא ביום זה כדי שבכפרתם על חטאם הם יביאו לתיקון את כלל נשמות עם ישראל שחטאו בעגל.
מהנאמר "וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'" מובן שכיון שנדב ואביהוא לא מתו רק בעוון עצמם, אלא בגלל חובת הציבור כולו, לפיכך הם היו בבחינת קרבנות ציבור שבאו לכפר על חטאי העם בכללותו
כך אמרתי בדרשתי
לאחר מעשה חשבתי לעצמי שההארה שניתנה לי משמים לזכות ולמצוא את הפירוש הזה התחילה כבר זמן מה קודם לכן, כאשר הזדמן לידי ספר העוסק בתלמידי הבעל שם טוב, ושם נאמר על הספר "קדושת הלוי" שהוא שווה לכל נפש
משפט זה נחקק בתודעתי, וכאשר עמדתי בזמן קבלת השבת מול אוצר הספרים של בית הכנסת – נטלתי לידי דווקא את הספר הזה, מתוך תקווה שמהיותו שווה לכל נפש, בעזרת ה' אזכה למצוא בו תירוץ לשאלתי
'והבא להיטהר מסייעים אותו' (שבת קד, א), ומכיוון שהקב"ה הבחין ברצוני העז לגלות את חקר האמת, הוא העניק לי סייעתא דשמיא מופלאה למצוא את התשובה הראויה שבכוחה להתיישב על הלב, ולהתקבל על אוזן השומעים.

קללת צאצאי בית עלי
באחת השנים, בהיותי בוונצואלה שבדרום אמריקה, באה לפני אישה וביקשה ברכה. היא סיפרה שכמה מבני משפחתה נפטרו בהיותם צעירים לימים ר"ל, ובני המשפחה שנותרו בחיים חוששים עד מאד לחייהם והדבר ממלא אותם בצער ובדאגה.
למשמע דבריה שקעתי במחשבות, ולאחר רגעים ספורים שאלתי אותה: "האם אתם כהנים?"
"כן", השיבה האישה.
"אם כן ייתכן שאתם מצאצאי עלי הכהן אשר נתקללו על ידי אלקנה הנביא שימותו בעודם צעירים לימים, ואף גם שמואל הנביא התנבא על כך מאוחר יותר", אמרתי.
האישה שמעה את הדברים ופחדה מאד לגורל בני המשפחה החיים.
לפיכך נתתי בידה תיקון אותו יעשו בני משפחתה (כמובא בגמרא אודות האמוראים אביי ורבא), וברוך ה' מאז פסקה המיתה הטראגית מאותה משפחה.
מעשה זה התפרסם במהירות, והוכיח כי דברי התנ"ך הם אמת לאמיתה, ומתקיימים עד ימינו אנו.

התורה אינה עוברת בירושה
באחד הימים נתבקשתי לבוא ולשאת דברים בשעת חצות הלילה באחת הישיבות הקדושות.
כשהגעתי למקום חשתי התרגשות גדולה למראה ארבע מאות הבחורים השוקדים על תלמודם ועוסקים בתורה. אנשי הצוות של הישיבה הצביעו מתוכם על שלושה בחורים שבעבר היו רחוקים מתורה ומצוות, וכעת זכו לחזור בתשובה שלימה.
עוד אמרו אנשי הצוות שכל אחד משלושת הבחורים המדוברים הינו צאצא והמשך לאחד משלושה צדיקים, עמודי עולם אשר העם היהודי הוגה רבות בספריהם הקדושים.
צמרמורת חלפה בגופי כשראיתי אותם, זכות אבות גדולה נפלה בחלקם להיות צאצאיהם של אנשים גדולים כל כך. אולם מנגד, לימדונו חז"ל שהתורה אינה עוברת בירושה מאב לבן, אלא כל דור צריך לעמול ולהתייגע בה בעצמו כדי לזכות בה.
אמנם אדם שעמל בתורה – יש בכוחה של זכות אבות לסייע בידו, אך בחורים אלו, עד שלא שבו בתשובה – זכות אבותם לא עמדה להם כלל ולא הגנה בעדם. ואילו עתה, כששבו לתורת ה' ולאמונה בו, בודאי זכויות אבותיהם הקדושים מסייעות בידם לראות ברכה בעמלם.

הייחוס כלי לעבודת ה'
לא פעם פוגש אני יהודי עם הארץ המתפאר בהיותו צאצא לשושלת רבנים חשובה. משפחתו בעלת עבר תורני מפואר והוא בעל ייחוס רב, ומשום כך הוא בטוח כי ייחוס זה יעמוד לו לזכות בעולם הבא, כשהוא מצדו אינו משקיע כל מאמץ בעבודת ה' ועסוק בהבלי העולם הזה ובתאוותיו.
ובדידי הוה עובדא, ובא לפני יהודי כשפניו שוחקות כאילו היינו מכרים ותיקים. כשהבחין בהבעת פניי שאינני מזהה אותו, שאל בתמיהה: "כיצד יתכן שהרב אינו מכיר אותי? והרי אני בנו של צדיק פלוני, ואף סבי היה צדיק אלמוני. צדיקים אלו היו גדולים ומפורסמים ולא ייתכן שכבוד הרב אינו מכירם!"
בשומעי את דבריו השבתי לו: "שמעתי אודות אביך הצדיק, ואף הכרתי את סבך שהיה גדול בתורה. אותם אכן מכיר אני בזכות התורה שלמדו, אולם אותך איני מכיר! עליך טרם שמעתי! ואיך תתפאר בזהות אבותיך בזמן שרחוק אתה מצדקותם מרחק רב?"
תפקיד היהודי בעולם הזה הוא לעמול בעבודת ה' ולהתאמץ לקנות את התורה ואת מצוותיה. כך תעמודנה לו זכויותיו בעולם הבא ונשמתו תזכה לישב לצד נשמות אבותיו הצדיקים. ואל יסמוך רק על זכות האבות שבידו, שאינה מבטחת אותו מפני הפורענות.
אמנם שגורה על לשוננו המשאלה "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי", אך מקומה של אמירה זו הוא רק כאשר ייחוס האבות מצטרף לעבודת ה' של הבנים. אולם כאשר הצאצאים מתפארים בייחוסם ללא כל חיבור רוחני לשורשיהם המפוארים – הדבר מכאיב לאבותיהם הקדושים ומבייש אותם בעולם העליון.

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' (ויקרא יט, יח)
"ואהבת לרעך כמוך" - רבי עקיבא אומר זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר "זה ספר תולדות אדם" - זה כלל גדול מזה. (ירושלמי נדרים ט, מא)
דעלך סני - לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור. תרגום - 'מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, זו [תמצית] כל התורה והשאר פירוש הוא, לך ללומדו'. (שבת לא, א)
אהבה זו הוא הפך השנאה. שיראה להגיע לחברו מה שרוצה להגיע לעצמו. שישתדל בכל אשר הוא לתועלת חברו הן לבריאות גופו הן להצלחת נכסיו בכל אשר ישתדל לעצמו, וכל שכן שלא יגרם לו דבר אשר רוצה למנוע מעצמו. וכבר בארו הפילוסופים שהחוק הראשי שהוא שורש לחכמת המידות, הוא שירצה שכל מה שיעשה יהיה חוק כולל. רוצה לומר שבאם ירצה שיגיע רע לחברו במקום שעל ידו יקבל הוא תועלת. ימדוד אם רוצה שיהיה זה חוק כולל. שאז יהיה החוק הזה לכולם להפסיד לחבריהם בשיגיע להם מזה תועלת. וזה ודאי לא יכון בעיניו שיגיע איש אליו הפסד בעבור תועלת עצמו ובזה ימנע גם הוא מעשות לחברו. וכן אם יש בידו להועיל לחברו וימנע מזה, ימדוד אם רוצה שיהיה זה חוק כולל שאז גם כל האנשים ימנעו מהועיל לו. וזהו שאמר רבי עקיבא שזה כלל גדול בתורה.
אולם הפילוסופים המעיינים שאלו על זה הכלל שחוק זה הוא עדין בלתי כולל, כי לפי זה יעשה הכול בסיבת תועלת עצמו. וראוי שיעשה כל מעשיו בעבור חוקי התבונה העליונה הכוללת מבלי יערב עמה תועלת עצמו
ומטעם זה העלה בן עזאי את הכלל לענין נשגב יותר, שסמך על 'זה ספר תולדות אדם' שכל בני אדם קשורים כגוף אחד. וכולם נבראו בצלם אלוקים להשלים הצלם ודמות העליון שכולל כל נפשות בני אדם כולם שכולם כאיש אחד וכגוף אחד המורכב מאיברים שונים. שהראש יאהב את היד כמו את עצמו. וכמ"ש בן עזאי (אבות) אל תהי בז לכל אדם. ואמר (ברכות ו, ב) כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. כי בהיות כל אישי בני אדם כולם כאיש אחד, הגם שהשלם הוא הלב והסגולה. הנה כל ההמון הם כבשר גידין ועצמות ועור וסחוס שבגויה שמקיפים על הלב וסוככים עליו. והלב ירגיש בחסרון כל אבר ובחליו והפסדו אף במכאב העור או בדל אזן. ובזה ירצה האדם להאדם מה שירצה לעצמו כי הוא בשר מבשרו ועצם מעצמותיו. (מלבי"ם ויקרא ח)

שני יהודים בעלי עסקים באו לפני כדי לבקש עצה בענייני עסקיהם. האחד נראה היה כשומר תורה ומצוות, ואילו לבושו של השני הראה כי אין בו אמונה בה' ובתורתו
כשנכנסו לחדרי קמתי ממקומי, ניגשתי לסוחר שאינו מאמין בה' וחיבקתי אותו. הסוחר המופתע, התפלא לפשר מעשי ואמר לי: "כבוד הרב, אינני מאמין באלוקים"
"אף על פי כן – יהודי אתה, בנו של מלך מלכי המלכים!" השבתי לו, "וגם אם כעת אינך שומר תורה ומצוות ואינך מניח תפילין, על כל פנים אביך או סבך ודאי היו שומרי תורה ומצוות, ובעזרת ה' יתברך גם אתה או בניך תשובו לדרך הישר"
לאחר מכן התייעצו עימי השניים בענייני העסקים שבשבילם באו, ואני הענקתי ליהודי המאמין ברכה הגונה. כשראה זאת חברו – ביקש לשוחח עימי ביחידות, ואז ביקש גם הוא ברכה הגונה כמו הברכה שברכתי את ידידו
הנחתי את שתי ידי על ראשו וברכתי אותו מעומק לבי. היהודי התרגש מאד, דמעות זלגו מעיניו ובפרץ של התעוררות אמר שהוא רוצה להניח תפילין ולשמור מצוות. הדרכתי אותו כיצד לעשות זאת, כיצד להתקרב לה' יתברך וכיצד לקיים את דברי התורה ומצוותיה
פגישה זו לימדה אותי לימוד גדול – כיצד מעשה קטן של גילוי חיבה ואהבת חינם ליהודי – השפעתו מפתיעה ומרחיקת לכת, שהנה הובילה את היהודי לחזרה גמורה בתשובה.

באחד הימים בהם קיבלתי קהל בא לפני בחור שניכר היה שהשקיע מאמצים רבים בכדי לשוחח עימי: תחילה נסע דרך ארוכה עד שהגיע אלי, ובהמשך, בגלל התור הארוך של הממתינים – נאלץ הבחור לחכות זמן רב עד שהתאפשר לו להיכנס לחדרי
כיון שהבחנתי במאמציו המרובים, חשבתי לעצמי שבודאי הגיע הבחור לבקש ברכה עבור עצמו. "מן הסתם ניצב הוא בפני מציאות קשה שמניעה אותו להקדיש זמן ומאמצים כה רבים כדי לפתור אותה". אך כשסיפר לי על הבעיה שבגללה התאמץ כל כך – התברר שהוא טרח בשליחותו של חבר, והברכה שביקש כלל לא הייתה עבור עצמו, אלא עבור חברו
ברכתי את חברו כפי שביקש, והייתי בטוח שלאחר מכן ינצל הבחור את ההזדמנות ויבקש ברכת הצלחה גם עבור עצמו - עבור הבעיה הגדולה שעבורה טרח כה רבות.
אך לא! התפעלתי לגלות עד להיכן מגיעות מידותיו הנעלות ואהבת הבריות שלו: כשסיים את העניין שלשמו נשלח – קם הבחור ממקומו, הודה לי ופנה ללכת
בשלב זה הבנתי ללא ספק שכל מעשהו היה לשם שמים בלבד, בלי כוונות אישיות, וודאי ישלם לו הקב"ה על כך שכר מרובה. הוא שימש עבורי דוגמא לחוסר אנוכיות, להתמסרות והקדשה רבה למען הזולת.

המאפשר לכם לאמץ אברך להצלחה, לרפואה שלמה, או לעילוי נשמת קרוב יקר.