ארע עימי ונתבקשתי לבקר חולה אנוש שהיה נתון ממש בין חיים למוות.
כשנכנסתי לחדר בו שכב החולה וראיתי אותו שוכב במיטה ללא ניע, התחלתי לדבר עימו ולעודד אותו שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים.
בתו, שישבה כל הזמן לצדו, שמעה את דברי ופרצה בבכי ואמרה לי: "הרב, אני מקנאה בך שיש לך אמונה כה גדולה ותקווה, כיון שבשבילי – אבי כבר מת".
נחרדתי לשמוע את דבריה ושאלתי אותה: "מנין את לוקחת לעצמך את הזכות להרוג את אביך בשעה שהוא עדיין חי, והרי כל עוד נשמה ונשימה באפו – אסור להתייאש מן הרחמים?"
הבת שמעה את דברי התוכחה והתחרטה על דבריה האחרונים. בניסי ניסים כעבור תקופת מה הבריא האב, וכשפגשתי את הבת לאחר החלמת אביה אמרה הבת – "כבוד הרב, יש לך זכות גדולה שאתה בעל אמונה, היות ואמונתך החזקה בקב"ה, היא זו שנותנת את הכח לקוות רק לטוב".
