באחד מביקורי הרבים בקהילת "שערי ציון" המפוארת המצויה בעיר בואנוס איירס שבארגנטינה נזדמנתי לשהות במקום ביום תשעה באב.
לאחר התפילה בבית הכנסת, ולאחר שאמרנו את הקינות על חורבן בית המקדש ועל הגלות הנוראה בה אנו מצויים, ביקש ממני רב הקהל לבוא עימו לביתו של אחד מחברי הקהילה אשר בביתו בן חולה מאד הנוטה למות, ובכך אזכה במצות "ביקור חולים".
מובן שהסכמתי מיד לבקשתו, שהרי יודע אני ומכיר בערכה של מצוה זו המיטיבה עם החולה ומשפרת את הרגשתו, וכך צעדנו יחדיו לעבר אחד מבתי הקהילה.
כשנכנסנו לחדרו של החולה נבהלתי מאד ממראהו. על גבי המיטה שכב ללא תזוזה בחור רזה וצנום, ולצידו ישבה אימו ובכתה בכי תמרורים תוך כדי שהיא פונה אלי: "חבל שהיום הוא יום תשעה באב ואינך יכול לברך את בני".
מתוך רצוני לעודד את רוחה של האם הכאובה אמרתי לה שכעת עליה להפסיק לבכות ולהתאנח על מצב בנה, וכשם שיום תשעה באב עתיד להפוך מיום אבל ליום טוב, כך בעזרתו יתברך אף מצבו הקשה של בנה יתהפך לטובה והוא יקום ממיטת חוליו לחיים ולשלום.
האם קיבלה את דברי, ומיד עלה על פניה חיוך גדול וניצוץ אמונה נדלק בעיניה. בראותי את אמונתה היוקדת אשר עודדה את רוחה והיטיבה מיד עם תחושתה, שמחתי שזכיתי להיות השליח לעורר אותה לכך.
כעבור שנה ביקרתי שוב בקהילת "שערי ציון" בארגנטינה. לאחר התפילה ניגשו המתפללים ולחצו את ידי לשלום, כאשר חלקם ביקשו עצה טובה או ברכה. לפתע ניגש אלי רב הקהילה ושאל אותי האם אני מזהה את היהודי העומד מולי. כשעניתי בשלילה הזכיר לי הרב את הנער החולה שביקרתי שנה קודם לכן בתשעה באב, והוסיף שברוך ה' הנער הבריא באופן פלאי, ומחלתו עזבה אותו לגמרי מבלי להותיר בו כל עקבות, וכעת הוא העומד לפני.
כאשר הבחנתי בבחור העומד על שתי רגליו בריא ושלם, נזכרתי במאמר חז"ל – "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י, א). והפירוש הפשוט הוא שאפילו שמצבו של יהודי נראה חסר כל תקווה, עליו להאמין בבורא יתברך שבכוחו וביכולותיו לגאול אותו ממצבו הקשה ולהוציאו מצרה לרווחה.
אמונתה התמימה של אמו שנה קודם לכן שבעזרת ה' יתהפך מצבו של בנה מאבל לשמחה – היא זו שעמדה לבחור והעניקה לו את חייו בחזרה.
ועל כך נאמרו דברי הנביא בחבקוק "צדיק באמנותו יחיה" (ב, ד) כלומר, האמונה מעניקה ליהודי חיים וכוח לחיות.
