בימי חייו של אבי מורי הצדיק רבי משה אהרון פינטו זיע"א בא לפניו יהודי ושאל אותו איך ייתכן שצדיקים גדולים ורבים עומדים בראש ישיבות גדולות ומפורסמות ומעמידים תלמידים הרבה, ואילו ישיבתו של אבא איננה מפורסמת כלל. הוא לא שמע עליה ולא ידוע לו דבר אודותיה, היכן אם כן נמצאת ישיבתו והיכן הם תלמידיו?
אבא זיע"א לא היסס והשיב ליהודי בנחת: "הישיבה שלי היא ביתי, והתלמידים שלי הם בני ובנותי".
כששמעתי את תשובתו של אבא חייכתי לעצמי – איזו מן ישיבה היא זו?
אולם זמן מה אחר כך, כשהבנתי את כוונתם העמוקה של הדברים, התפעלתי מהאמת הטהורה ומהחכמה העצומה שיש בתשובה שאבא השיב לשואל.
כל יהודי יש לו בביתו 'בית מדרש מעט' – ישיבה קטנה שבה הוא מגדל את בניו לתלמידי חכמים ואת בנותיו לנשים צדקניות. הוא עצמו ראש הישיבה של ביתו ועליו מוטלת החובה והזכות להנהיג, להדריך ולכוון את בניו ואת בנותיו בדרך הישר.
לפיכך דבריו של אבא שאמר "הישיבה שלי היא ביתי, והתלמידים בה הם בני ובנותי" היו אמיתיים וראויים.
לא כל אדם זוכה להיות ראש ישיבה, ולא כל אחד זוכה להקים ישיבה לבחורים שממנה יוצאים בני תורה.
אולם באפשרותו של כל אדם להיות ראש הישיבה של ביתו, וכל אחד יכול להקים את ביתו כך שיהיה לבניו ולבנותיו כישיבה וכמקדש מעט, וזאת כשידאג לחנך אותם בדרך ה'.
