באחת השנים הכרתי יהודי עשיר גדול מאד אשר למדתי ממנו רבות על עניין ערבות הבנים למעשי הוריהם
יהודי עשיר זה היה תורם לצדקה בכל עת ומחלק מכספו הרב לכל נצרך, הוא זכה וגם בתורת ה' היה עמל, ונתקיים בו מאמר חז"ל "תורה וגדולה במקום אחד". היהודי העשיר זכה לחתן חלק מילדיו בכבוד וברבות השנים גם נכדיו הקטנים סעדו עימו על שולחנו
אולם לפתע פתאום באחת השנים נהפך עליו גורלו, והוא הפך להיות עני מרוד ומחוסר כל
באותה העת היו בביתו ילדיו שטרם נישאו שהיה עליו לפרנס אותם, ויחד איתם היה עליו לכלכל גם את נכדיו שהיו רגילים כאמור להנות מכספו הרב
אך מאז שהיהודי איבד את כספו – נגזר על כל בני המשפחה ובתוכם הילדים הקטנים לחיות בעניות גדולה שלא כהרגלם
"מדוע באה עלי הצרה הזו?" שאל אותי היהודי בצער רב, "הרי תמיד הקפדתי להרבות במעשי צדקה וגמילות חסדים עם הזולת אפילו יותר ממה שגמלתי עם עצמי ועם בני משפחתי, ובו בזמן גם לא הרפיתי מלימוד התורה הקדושה. מדוע אם כן בא עלי הניסיון הקשה הזה
לא ידעתי כלל מה להשיבו, הרי איננו יודעים חשבונות שמים. אולם עלה בלבי שבודאי ישנה סיבה לכך שהוא ירד מנכסיו, ובכל מקרה עליו להצדיק את רצון ה' ולקבל עליו דין שמים באהבה. מי יודע, אולי העניות באה עליו בִּמְקום גזרות קשות אחרות שנגזרו עליו או על בני משפחתו, או שמא היא באה לכפר על עוונות שונים שהוא עשה בגלגוליו הקודמים
כאשר נתתי דעתי על בניו ונכדיו הגדלים בביתו שסובלים ביותר מהעוני הקשה, חשבתי לעצמי שהעניות הקשה באה עליהם מכיון שהם ערבים לו ולתורתו
שכן כאשר אדם פוגם במצוה כלשהי – מידת הדין דורשת שהקב"ה ייקח ממנו את בניו, כיון שהבנים ערבים למעשי הוריהם. אולם מאחר והקב"ה הוא בעל הרחמים, הוא נוטל מהאדם את כספו ורכושו, וכך ילדיו מצטערים אף הם בצער העניות ונחשבים לעני החשוב כמת
הנהגה זו היא מחסדי ה' בעולמו, שהרי אנשים רבים היו ראויים בגלל חטאיהם להיענש במות בניהם, אולם הקב"ה ברחמיו הרבים מביא עליהם את צער העניות, ובכך מבטל מעל ראש הבנים את גזירת המוות.
