באחת השבתות ביושבי בבית הכנסת, עוד לפני שהתחילה התפילה שמתי לב לכך שכל המושבים בבית הכנסת מלאים, והבנתי שאם יבוא יהודי נוסף וירצה להצטרף לתפילה במקום, הוא ייאלץ להתפלל בעמידה או שיהודי בעל מידות טובות יקום ויפנה לו את מקומו
עודי מהרהר בדבר, נכנס לבית הכנסת יהודי זקן והחל להסתובב בין המושבים בחיפוש אחר מקום פנוי שיוכל לשבת בו. כיוון שכל המושבים כאמור היו תפוסים הוא לא מצא לעצמו מקום, עד שאחד המתפללים קם ממקומו וקרא לעברו: "בא, בא, למה אף אחד עדיין לא קם בשבילך? נו, בא שב במקום שלי"
היהודי המבוגר שהקריאה כוונה אליו חש בושה עצומה מקריאה זו וסירב לשבת במקום שהתפנה לו. אך המתפלל שפינה לו את מקומו דחק בו ואמר: "בא שב, אין מקום פנוי אחר"
הזקן התעקש על סירובו, וכבר ראיתי אותו פונה לכוון היציאה במטרה לעזוב את בית הכנסת
בשלב זה חשתי צורך להתערב. קמתי ממקומי וקראתי ליהודי המבוגר שיואיל לשבת במקום שפינו בשבילו, אך הוא אמר שאיננו מעוניין להקים את המתפלל ההוא
ניסיתי לשכנע אותו ולומר לו שהמתפלל פינה לו את כסאו מרצונו החופשי, ואיש לא אמר לו לעשות זאת, אולם הזקן השיב לי
"נכון, המתפלל הנדיב פינה לי את המקום שלו מדעתו, אבל הוא עשה זאת מחוסר ברירה וללא שום רצון עצמי, ולכן אינני מעוניין לשבת במקום שלו
דבריו הכנים של הזקן חדרו לנשמתי ואני למדתי כלל חשוב בבין אדם לחברו
כאשר יהודי עושה חסד עם הזולת, עליו לדאוג שהדבר ייעשה מתוך כבוד לאדם שאיתו נעשה החסד. משום שאם מעשה החסד נעשה בכפייה ומתוך אונס, הוא איננו יכול לגרום לאחדות ולכבוד הבריות, אלא עלול לגרום לביזיון ולבושה לזולת, ובכך הוא מרחיק את השלום והאחדות מתוך עם ישראל.
