באחד הימים בא לפני יהודי וביקש ברכה על עניין חשוב מאד
יהודי זה היה מוכר לי עוד טרם פגישתי עימו, וידעתי שבעבר הוא נטל מחברו סכום כסף גדול בגניבה ועדיין לא שב בו ממעשהו הנורא. אולם נראה היה שהיהודי לא חש כלל שקיימת אצלו סתירה, מצד אחד הוא המשיך לאחוז בגניבתו ומצד שני הוא ביקש את ברכתי מתוך אמונה גדולה בברכת הצדיק
סתירה זו במעשיו של היהודי הפליאה אותי מאד. איך ייתכן הדבר? הרי כבר אמרו חכמינו ז"ל: "מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה" (אבות ד, ב), כיצד אם כן ייתכן שאדם שעשה מצוה פנה מיד אחר כך לעסוק בדבר עבירה? הרי על פי האמור – המצוה שעשה אמורה למשוך אותו לעשות מצוה נוספת
אלא התשובה לכך היא שלא כל מצוה גוררת אחריה מצוה נוספת. רק מצוות שהאדם קיים בשלמות – יש בכוחן לגרור אחריהן מצוות נוספות, ואילו מצוות שנעשו מתוך התנשאות ולשם כבוד, או שלא נעשו בלב שלם – אין בהן חיות, והן אינן מסוגלות לגרור את האדם לעשיית מצוות נוספות.
