מרת יקוט פחימה תחי', ממשפחת ידידיי, לקתה באופן פתאומי באירוע מוחי חמור ר"ל. בני משפחתה הדואגים פנו אלי וביקשו שאעתיר עליה בתפילה ובתחנונים לפני הקב"ה בזכות אבותי הקדושים.
כשבאתי לבקרה בבית החולים ביקשה ממני אחותה, מרת עישא תחי' ששהתה במקום: "אנא ממך, רבי דוד, היכנס לחדרה של אחותי ואל תצא משם ללא בשורות טובות! עמוד בתפילה לפני הקב"ה עד שהחולה תשוב להכרתה! ואני מאמינה באמונה שלימה בתפילות הצדיקים שלא תשובנה ריקן". כה היו דבריה שנאמרו בצורה נחרצת ומתוך אמונה צרופה שהנה מיד כאשר אתפלל על החולה בזכות אבותי הצדיקים היא תקום ממיטתה.
נכנסתי לחדר החולה והתחלתי לומר פרקי תהילים. לצד החולה עמד בנה, יהודה פחימה הי"ו, שבראותו אותי פנה לאימו ואמר לה: "אמא, רבי דוד הגיע, התעוררי!"
מסביב למיטת החולה הבחנתי בתמונותיהם של צדיקים קדושי עליון כרבי יעקב אבוחצירא ורבי חיים פינטו "הקטן" זיע"א ועוד רבנים נוספים. מיד נזכרתי בפקודה שפקדה עלי מרת עישא, אחותה של החולה לבל אצא מהחדר לפני שהחולה תתעורר, וחשבתי לעצמי שעם אמונה תמימה זו שיש למשפחה בזכותם של הצדיקים – בודאי תזכה האם החולה להירפא.
המשכתי בתפילתי לצד החולה ולפתע החולה התחילה למלמל בשפתיה, וענתה "אמן" לברכותי. וכך מצבה הלך והשתפר מרגע לרגע למול עיני כל הנוכחים בחדר, ובניגוד לדעת הרופאים אשר התייאשו מחייה. והיה בדבר קידוש ה' גדול מאד.
ברוך ה' זכתה מרת פחימה תחי' להבריא ולחזור לחיים תקינים כפי שהיו לה לפני מחלתה, כל זאת בזכות האמונה התמימה שהייתה למשפחה בזכותם של הצדיקים.
