באחד הימים נתבקשתי לשאת דברי תורה לעילוי נשמת אישה שהייתה עושה מעשים טובים וגומלת חסדים עם הבריות
באותו המקום בו נאמרו דברי התורה היו גם בניה של המנוחה, שלצערי הרב היו לבושים כידידיהם הגויים, ואפילו בשעת התפילה לא כיבדו את המקום בלבוש הולם. וכשהיה עליהם לומר קדיש אחרי אימם המנוחה – בקושי רב מלמלו הבנים את מילות הקדיש הטהורות, רק כדי לצאת ידי חובה
גם כאשר דרשתי את דברי התורה בפני הקהל במקום, ישבו בניה לפני ועל פניהם נראה היה שלא הבינו מילה מכל דברי, וכן לא ניכרה עליהם שום התעוררות לתשובה. אך כאשר דיברתי על האישה והזכרתי את מעשיה הטובים, בכו בניה בכי תמרורים
בראותי זאת חשבתי לעצמי שעד כמה שהבנים נראים רחוקים מדרך הישר – כבוד אימם עודנו חקוק בלבם ומקודש בעיניהם, והלוואי שכיבוד הורים זה יהיה לעילוי נשמתה
עוד עלה בדעתי שמא דווקא בשעה שהם שומעים על מעשיה הטובים שעשתה בימי חייה הם מהרהרים בלבם עד להיכן רחקו ממעשיה, ואולי מתוך הרהורים נוקבים אלו תכנס בהם התעוררות כלשהי לתשובה.
