חריצות

לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם (משלי ו, ו)

אתה העצל לך אל הנמלה וראה מנהגה ולמד ממנה חכמה. (מצודות דוד)

והנמלה נטע ה' בה מדת הזריזות לאסוף ולכנוס שממנה ילמד האדם שלא להיות עצל, ודרך הנמלה לאסוף כמה אלפים גרעינים וכל מאכלה גרעין ומחצה, וממנה ילמד האדם לשקוד ולהרבות באסיפת החכמה, ועל זה אמר אתה העצל, אשר תחשוב שלא נמצא בנפשך מדת הזריזות, או שהזריזות אינה מדה טובה או מועלת, לך אל הנמלה ותמצא שנטוע בה מדה זו שלא לצורך חיותה רק כדי שתראה דרכיה וחכם, ר"ל תלמד ממנה בהנהגת אסיפת חקי החכמה בזריזות והשתדלות רב. (מלבי"ם)

העצל אינו שווה לא לעולם הזה ולא לעולם הבא, כי מיאנו ידיו לעשות... הקדוש ברוך הוא ברא בריה חלשה, האוגרת לחמה וטורחת כדי להחכים העצל, דכתיב "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם". לכן יתבייש בראותו הנמלה זריזה וזהירה בעניניה, וילמד ממנה לאחוז כמוה במידת הזריזות, לצאת נפשו מחמת העצלות מידי שחת. (אורחות צדיקים שער העצלות)

מִתְאַוָּה וָאַיִן נַפְשׁוֹ עָצֵל וְנֶפֶשׁ חָרֻצִים תְּדֻשָּׁן (משלי יג, ד)

העצל הוא ההיפוך מן החרוץ שעושה מלאכה בזריזות וחריצות, והנה העצל שאינו רוצה לעמול במלאכה בל תאמר שאין לו תאוה, כי באמת נפשו מתאוה יותר מכל אדם, כי התאוה תגבר יותר במי שאין לו דרך למלאת תאותו, רק שידיו ורגליו ואבריו בלתי שומעים לנפשו למלאת רצונה, באופן שאיבריו בלתי מסכימים עם נפשו המתאוה, שמפני שרוצים בבטלה ימיתו את נפשו, כמ"ש תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות, ור"ל העצל נפשו מתאוה, ואין, אבל החרוצים הגם שמיגעים גופם במלאכה, נפשם תדושן, כי יש להם כל תאותם, והנמשל העצל מלעסוק בחכמה נפשו הרוחנית מתאוה ואין והיא תמות מיתת עולם על שידיו בלתי משרתים לנפשו הרוחנית. והחרוץ הגם שמיגע גופו, נפשו הרוחנית תדושן מדשן בית ה' ונחל עדניו תשתה. (מלבי"ם)

עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב (משלי יט, טו)

טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת גַּם אֶל פִּיהוּ לֹא יְשִׁיבֶנָּה (משלי יט, כד)

הנה העצל יתעצל במלאכה וכל היום עוסק באכילה וידיו טמונים בצלחת לקנח התבשיל המתדבק בו והנה סופו שגם אל פיהו לא ישיב ידיו כי לא ימצא מה לאכול ולהשיב אל פיו. (מצודות דוד)

עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב. וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה. וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי רָאִיתִי לָקַחְתִּי מוּסָר (משלי כד, ל-לב)

יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. (אבות ה, כ)

כל הכוחות המפוזרות בכל החיים למיניהם נקבצו באו בנפש האדם ועת תגבר בו מדת הגבורה יקרא בשם ארי, ועת תגבר בו מדת העזות יקרא בשם נמר. (מלבי"ם שה"ש ד)

הזריזות היא מדת שלימות גדול אשר טבעו של האדם מונעה ממנו עתה. ומי שמתגבר ותופש בה כל מה שיוכל, הנה לעתיד לבוא יזכה לה באמת, אשר הבורא יתברך יתנה לו שכרו חלף מה שהשתדל אחריה בזמן עבודתו. (מסילת ישרים פרק ז)

כי החכם עיניו בראשו. ולו ראוי החריצות וההשתדלות אחר שהוא בחיריי. ואין ראוי להתעצל בדברים הקדושים. (צרור המור בראשית פרק ח)