באחת מדרשותי אשר נשאתי במקום כלשהו, ישב למולי אדם שבמשך כל זמן הדרשה גיחך לעצמו, ובכך הביע את כוונתו לבטל את דברי ולהראות לי שאיני מחדש לו דבר.
בליבי הסכמתי עם היהודי שאין כל חדש בדרשתי, שהרי כל דברי התורה כולם נאמרו למשה רבנו בסיני, "ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת א, ט), אולם כאב לי על יהודי זה שלעג לדברי התורה, והפריע לי מאד בדרשתי.
לאחר הדרשה קראתי ליהודי ושאלתי אותו: "האם יודע אתה שאת רובם של הדברים אשר אמרתי בדרשה – שמעתי מפי רבך הגדול בעת שביקרתי בישיבתו?"
באותו רגע כאילו הפך היהודי לאדם אחר וקרא בהתלהבות: "באמת הייתה דרשה נפלאה!" ובהתלהבות זו פנה ממני, תוך כדי שהוא ממשיך להלל ולשבח את הדרשה שמסרתי, למרות שרגעים ספורים קודם הוא לכן לעג לדרשה זו ברבים.
בא וראה עד כמה גדול כוח הנגיעה העצמית להטעות את האדם ולהסתיר ממנו את האמת לאמיתה.
נגיעה אישית זו וקרבתו לרב עיוורו את עיני היהודי. הוא חשב שרק דברי רבו ומורו ישרים ומקובלים ואילו דברי רב אחר – למרות שגם הם דברי אמת המצויים בתורה ובחז"ל, כיון שלא שמע אותם מפי רבו – מבחינתו הם אינם ראויים לקבלה. אולם טעות גדולה נעוצה במחשבה זו של היהודי.
יש לו לאדם לשמוע לקול דברי התורה ולקבלם מהרב שאמרם מבלי לערוך חילוק והבדל האם זהו רבי ומורי או שמא רב זה שייך למגזר אחר. שכן חילוק זה מקורו בעצת היצר שמנסה למנוע את האדם מלשמוע לדברי התורה הצרופה, ועל כן יש להתגבר עליו ולהכניעו ולקבל את הדברים מפי הרב שהשמיעם.
