ארע עימי ובאחד הימים בעת שמסרתי שיעור התפרץ לפתע אדם לתוך בית המדרש, והתחיל לדבר נגדי במילים קשות
משתתפי השיעור קמו מיד להשתיקו. לצערי הרב, ברוב כעסם כמה מהם עשו זאת בדרך לא מכובדת תוך שהם נסחפים בעצמם לדיבור לא ראוי ובמקום פרצה מהומה רבה, צעקות וויכוחים מחרישי אוזניים נשמעו מכל עבר, האדם המתפרץ לא נרגע וציבור האנשים ניסה שוב ושוב להרגיעו, הרעש הלך גבר ונראה היה שכל העניין יצא מכלל שליטה. כיון שכך קמתי ויצאתי מחוץ לבית המדרש, מתוך מחשבה שאין לי כל קשר למהומה שפרצה בבית המדרש
כאשר המשתתפים הבחינו בי יוצא החוצה, הם מיהרו לקרוא לי שאכנס לבית המדרש ואמשיך בשיעור
"מדוע צעקתם על אותו אדם?" שאלתי אותם
"כבוד הרב, קינאנו לכבודו של הרב, ולכבוד תורתו". השיבו לי האנשים בפליאה
שיבחתי אותם על כוונתם הטובה שקינאו לכבוד התורה, אך אמרתי להם שגם כאשר יהודי מצווה להוכיח את רעהו עליו לעשות זאת על פי ההלכה, על פי הדינים הכתובים בתורה הקדושה. ועוד הוספתי ואמרתי להם שצורת התוכחה צריכה להיות בנחת וביישוב הדעת ולא בהתלהמות ובצעקות כפי שארע בבית המדרש בדקות האחרונות
תורתנו הקדושה חסה על כבודם של ישראל בכל עת ובכל מצב, גם כאשר הם טועים. וכשם שהתורה מצווה על יהודי להוכיח את חברו, באותה מידה היא מצווה עליו להמשיך לאהוב אותו ולשמור על כבודו הראוי לו בעיני עצמו ובעיני הבריות
נאמר: "הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא"(ויקרא יט, יז). ומבאר רש"י – 'לא תישא עליו חטא – לא תלבין את פניו ברבים'. כלומר, גם כאשר האדם מצווה להוכיח את חברו על מעשיו, עליו לעשות זאת בכבוד הראוי וללא שילבין חס ושלום את פניו ברבים
כמו כן, על האדם לתת את דעתו שבעת קיום מצוות התוכחה לא יגיע בעצמו למקום שאינו ראוי לו ואינו לפי כבודו כיהודי שחייו מונהגים על פי דרך התורה המעדנת את מידותיו של האדם.
