בימי חייו של מורי ורבי הגאון רבי חיים שמואל לופיאן זצוק"ל, זכיתי להיות מקורב אליו וללמוד מעט מהליכותיו המופלאות.
בעיני ממש ראיתי את מידת הסתפקותו במועט, מתוך שמחה ואושר.
קשה להאמין שבדורנו קיימים עדיין בתים המתנהלים בפשטות שכזו, מספר כסאות רעועים סביב שולחן ישן וכמה כוסות וצלחות פשוטים היו כל הריהוט וכל הכלים שבבית. אך בני הבית היו מאושרים בחלקם, בבחינת "טוב פת חרבה ושלוה בה" (משלי יז, א).
באחד הימים, כשהבחנתי שמורי ורבי סובל מכאבי ראש ומייסורים ברגליו, התעניינתי בשלומו והוא השיב לי שמכיון שהוא כבר זקן – זהו דבר טבעי שגופו סובל ממכאובים שונים ומשונים.
"ומדוע כבוד הרב אינו משתמש בתרופה להרגעת הכאב?" שאלתי בפליאה.
"העיסוק בתורה הקדושה הוא ההרגעה שלי", השיב לי מורי ורבי "כשאני יושב והוגה בתורה ועמל להבין סוגיה קשה – כל הכאבים שלי נשכחים ממני ואינני חש בהם כלל". כך אמר הרב כששלוה נסוכה על פניו.
כיצד זכה מורי ורבי לגדלות כה נפלאה בתורה? בזכות שלא ביקש ליהנות מתענוגות העולם, אלא הסתפק במועט והיה די לו במה שיש לו כדי מחייתו.
