באחת הפעמים בהן מסרתי שיעור תורה ברבים, מיהרתי מאד לצאת מבית המדרש לאחר השיעור, כיון שהיה עלי להגיע למקום אחר. לפתע הבחנתי בין כל האנשים באדם אחד שנדחף לכיווני, וכמה שהזדרזתי בדרכי החוצה, אותו אדם התעקש לפלס את דרכו אלי
כאשר הצליח סוף סוף להגיע אלי, עצרתי ממרוצתי והפניתי אותו החוצה, שם שאלתי אותו במה העניין. היהודי השיב שכיון שאיבד את כל כספו ולא נותר לו עוד דבר בחיים, הוא חושב כבר הלילה לשים קץ לחייו ולהתאבד
הזדעזעתי מאד לשמוע את דבריו, וביקשתי להבין: "אם זוהי כוונתך, מדוע כל כך התאמצת כעת להגיע אלי?"
היהודי השיב: "אני רוצה לסיים את חיי בטוב, בדברי תורה, שאלוקים לא יכעס עלי ועל מעשי"
מובן שהשתדלתי ככל יכולתי למנוע אותו מלעשות את המעשה האיום שעלה בדעתו וגרמתי לו להבין שלא תצמח לו ממעשה זה שום טובה. בחסדי שמים, היהודי השתכנע מדברי ויצא לדרכו בהחלטה נחושה להמשיך לחיות את חייו
לאחר מכן חשבתי לעצמי שהנה, אותו יהודי החליט לשים קץ לחייו. אם לא הייתי שם לבי לכך שהוא מבקש לשוחח עימי, והייתי ממשיך בדרכי מבלי להתייחס אליו – למחרת הייתי מתבשר שפלוני התאבד, ובודאי הייתי חש כל ימי חיי אשמה נוראה על כך שלא הקשבתי לו ולא התייחסתי אליו כראוי, והייתי מייסר את עצמי כל הימים שאולי היה בכוחי למנוע אותו ממעשה זה, כפי שאכן ארע לבסוף
נשאתי שבח לבורא העולם על שהאיר את עיניי לשים לב לאיתותיו של היהודי שביקש לשוחח עימי ובכך מנע ממני את כל אותם חיבוטי הנפש שהייתי חש כל ימי
לעיתים איננו מכירים מספיק בעוצמה הגדולה שיש ליחס טוב, נעים ומכבד שאנו מעניקים לזולתנו. איננו מבינים עד כמה הוא חשוב ומכריע, ומה רבה השפעתו וכמה רב כוחו להציל את הזולת מפי שחת וממעשים שלא ייעשו ר"ל.
