בהיותי ילד בבית הורי, נוהג הייתי לעקוב אחר כ"ק אבא זיע"א כשהיה מדליק נרות נשמה רבים בכוסות של שמן לזכרם של הצדיקים והקדושים ע"ה.
אבא זיע"א היה מרבה מאד בהדלקת הנרות, עד כדי כך ששמעתי אותו אומר פעם שאם יש לו בעיות בעיניו – הן בודאי מחמת עשן הנרות הרבים שהדליק. אולם למרות זאת, כשהיה מדליק את הנרות לעילוי נשמות הצדיקים, היה עושה זאת מתוך שמחה רבה וכוונות מיוחדות.
מעשה היה, ובאחד הימים מר עמרם בן חמו ע"ה הגיע לביתנו בדיוק בשעה שאבא הדליק את הנרות. מר בן חמו סיפר לאבא שמצבו הרפואי של לבו קשה מאד, והרופאים אמרו לו שאם ח"ו הוא יעבור התקף לב נוסף ואפילו חלש ביותר, לבו לא יעמוד במעמסה, והוא ימות.
"האם אוהב אתה את המספר עשרים ושש, העולה בגימטריא כשם הוי-ה?" שאל אותו אבא.
"כן" השיב לו מר בן חמו.
"אם כך, יוסיף לך ה' עשרים ושש שנים לשנותיך, בזכות קדושת הצדיקים שלעילוי נשמתם אני מדליק כעת את הנרות" ברך אותו אבא.
מר בן חמו שמח מאד בברכתו של אבא זיע"א ויצא לדרכו שמח וטוב לב.
עשרים ושש שנים חלפו, ומר בן חמו לקה שוב בלבו. אשתו, שליוותה אותו לאורך כל הדרך התקשרה אלי מיד וביקשה ממני שאגיע למיטתו שבבית החולים כדי לברכו שלבו החלוש ישוב לתפקד כבראשונה.
ביקשתי לשוחח עם החולה, והוא השמיע באוזני את המילים הללו: "דע לך כבוד הרב, שאני עומד לקראת סוף חיי".
"מדוע אתה אומר כך?" שאלתי אותו בפליאה.
והוא השיב לי: "אביך זיע"א בירך אותי לפני שנים רבות שאזכה לעוד עשרים ושש שנות חיים. על פי חשבון השנים ביום שני הקרוב תמלאנה עשרים ושש שנה לברכתו של אביך ע"ה. ועל כן יודע אני שאמות בקרוב, ושום דבר לא יעזור". כך אמר מר בן חמו.
ביום שני שלאחר מכן הוא נפטר לבית עולמו, והשאיר בלבי לימוד עצום עד כמה גדולה האמונה בצדיקים ובכוחם לגזור גזירות, וכיצד הקב"ה מקיים את כל גזירותיהם בזכות התורה שהם עוסקים בה כל ימיהם.
בנוסף, ניתן ללמוד מכך על מעלת הדלקת הנרות עבור נשמות הצדיקים ע"ה אשר אבא הקפיד בה כל כך, שבודאי עמדה גם היא לקיום הגזרות שהוא גזר, ונתקיימו בו דברי חז"ל "צדיק גוזר והקב"ה מקיים".
