באחת מנסיעותי ברכבת שבה הגבאי שלי התלווה אלי, התיישבו למולנו אב ושני בניו הגויים. תוך כדי נסיעה החלו הבנים לנבל את פיהם בדיבורים מהסוג הגרוע ביותר, כשהאב משתף איתם פעולה ונהנה מדיבורי בניו. גם שאר הגויים שישבו איתנו באותה מחלקה, למרות שבתחילה נדהמו לשמע את הדיבורים הללו – בהמשך הנסיעה נהנו מכך ואף צחקו למשמע ניבולי הפה
לעומתם, הגבאי שלי ואני סבלנו מאד במשך שעתיים אלו מבלי יכולת לעשות דבר, כיון שאפילו לא היה לנו לאן ללכת. חיזקנו את עצמינו וסתמנו את אוזנינו כדי שלא נשמע את הדיבורים הטמאים ואת ניבולי הפה, וכל אותו הזמן חשתי בלבי צער עמוק על כך שבמקום שעתיים של לימוד תורה בשלווה, עוברות עלינו שעתיים של סבל איום, בבחינת 'ביקש יעקב לישב בשלווה'
באותם רגעים גם אמרתי לעצמי: כעת עלי לברך "שלא עשני גוי" בלא שם ומלכות, ומחר בבוקר כאשר אברך ברכה זו בשם ומלכות, אזכה לכוון בה כראוי, משום שכעת אני זוכה לחוש באופן ממשי את ההבדל שבין יהודי לגוי. הנה אב זה מחנך את בניו לניבול הפה, ונהנה עימם מדברי התועבה שיוצאים מפיהם ר"ל, ואילו אב יהודי להבדיל, מחנך את בניו ללימוד תורה ולשמירת הפה והעיניים מראיות אסורות, מדיבורים אסורים וממאכלים אסורים
ועל כן ראויים אנו לברך מידי יום "שלא עשני גוי".
