באחת מנסיעותי ברכבת, שמתי לב לכך שמכל צדדיי יושבים גויים המביטים בי ובמעשי וצוחקים עלי שאני יושב על מקומי בשלוה, לומד וכותב דברי תורה, ואף שמעתי אותם לועגים לזקן הארוך שלי ולכיפה שלראשי
לעומת זאת הם עצמם נהגו כמנהג חיות השדה, אכלו בהפקרות ללא ברכה, ללא אמונה, צחקו בקולי קולות, צעקו והרעישו וכל דרכם הייתה דרך של גסות, חוסר מוסריות וחוסר כבוד
כאשר ערכתי השוואה בין ההתנהגות המאופקת והרגועה שלי לבין התנהגותם הפרועה, התעוררתי לחשוב ש'עולם הפוך ראיתי'. במקום שאני אגחך עליהם ועל מעשיהם – הם אלו שצוחקים עלי בכל פה. ושאלתי את עצמי מדוע הדבר כך? מדוע הם לועגים לי בזמן שדווקא ההתנהגות שלהם היא זו שראויה ללעג ולגנאי?
והשבתי לעצמי שצחוקם הוא צחוק של שקר שנובע מתוך ריקנות ובא לכסות על החלל והתוהו ובוהו שיש בתוכם. כאשר הם מבחינים בהתנהגותי השקטה, בעיסוק התמידי שלי בלימוד התורה, בהקפדה שלי על קיום המצוות – תפילה, נטילת ידיים לסעודה, ברכות, כיפה ועוד, הם רואים אותי מקדש שם שמים והם חשים שהתנהגות זו מחייבת אותם
העובדה שאני יושב כמוהם ברכבת, אך כל מעשי נעשים מתוך אמונה ודרך ארץ כפי שכתוב: "דרכיה דרכי נועם" (משלי ג, יז) – בכך אני מחייב אותם, הם מרגישים שגם עליהם להתנהג באופן מכובד זה, ומכיון שהם אינם רוצים להתחייב להתנהג כמוני – הם מזלזלים בי, מתוך כוונה לבטל את רושם המעשים שלי מלבם. כך שלא יצטרכו לחשוב כלל על דרך חייהם המופקרת ולשנות אותה
