נכדו של הפייטן הצדיק רבי דוד חסין זיע"א חלה במחלה קשה והיה נתון בין חיים למוות. במשך חודש ימים בני משפחתו ביקשו עד מאד שאבוא לבקר את החולה בבית החולים ולברך אותו, אולם לצערי הרב טרדות הזמן וצרכי הציבור הרבים לא אפשרו לי את הדבר, ולמרות שעז היה רצוני להגיע לבקרו בבית החולים – ביקורי נדחה שוב ושוב
לאחר כחודש ימים מצאתי זמן לבקרו ופניתי לחדרו שבבית החולים
ידעתי שמצבו של החולה בכי רע, וכי הוא מחוסר הכרה ומחובר למכונות שונות המחזיקות אותו בחיים. אך למרות כל זאת בני המשפחה שמחו בבואי, יצאו לקראתי וביקשו שאכנס לחדרו ואברך אותו
נכנסתי לחדרו. כעת יכולתי להבחין עליו ממש בסימני גסיסה וצער עמוק פשט בלבי, כיון שהבנתי שעל אף שהייתי אנוס – איחרתי את המועד. בצערי הרב עמדתי והתפללתי עליו מעומק לבי, ואחר כך יצאתי מן החדר
אך יצאתי מחדרו של החולה – והנה נשמע קולה של אשת החולה כשהיא רצה אחרי וקוראת בהתרגשות: "הרב, הרב, בעלי החולה התחיל פתאום לדבר, והוא מבקש לטעום משהו אחרי ששבועות ארוכים הוא לא היה מסוגל להכניס שום דבר אל הפה! כבוד הרב, שהרב יברך שוב את החולה, בטח הברכה הזו תצליח להקים אותו מחוליו
ברכתי את החולה בשנית ורשמתי את ברכתי על גבי נייר, כפי שאני נוהג לעשות כדי לתת תוקף וחוזק לברכה, ומשום מה באותם רגעים עמדו לנגד עיניי המילים – "שבת קודש ומבורך", על כן הוספתי בדף הברכה גם את המילים "שבת קודש ומבורך". אחר כך קיפלתי את הדף, והגשתי אותו לבני המשפחה
לאחר שבת נפטר החולה לבית עולמו, ואני הבנתי למפרע מדוע המילים "שבת קודש ומבורך" עמדו לנגד עיניי בעת שברכתי אותו – כדי לרמז על כך שמיתתו של החולה תהא לאחר שיתענג בשבת, כפי שאכן היה.
