באחת מנסיעותי ברחבי מקסיקו שוחחתי עם הנוסע שלצידי בדברי תורה. לפתע נתקלו עיניי בעץ מופלא, מרהיב ביופיו, כמוהו לא ראיתי מעולם, שנגלה מבעד לחלון הרכב. מיד עלה בדעתי לשבח את הקב"ה על כלל הבריאה הנפלאה שברא בעולמו, ובפרט על כך שיצר אילנות טובים להנות בהם בני אדם
אולם עודני מהרהר בדבר ניצבו לנגד עיניי דברי חז"ל במשנה (אבות ג, ז): "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו
כאשר יהודי מפסיק מלימודו כדי לשבח את הקב"ה על הבריאה הטובה שיצר בעולמו – הריהו מתחייב במיתה, כיון שעצם העיסוק בתורה הקדושה הוא שבחו הגדול ביותר של הבורא. ואינו דומה לימוד התורה ברצף, ללא כל הפסק, ללימוד התורה שנקטע במהלכו
לקח נוסף שלמדתי מאותו מקרה הוא שהעיניים הרואות – הן אֵם כל חטאת. על ידי שאדם רואה דבר אסור ומתאווה לו, דבר זה עלול לגרום לו חס ושלום לבוא לידי חטא.
