בחודש אלול שנת תשס"ד, בשבוע הסמוך לפרשת שופטים שהיתי במונטריאול שבקנדה, שם הוזמנתי לשאת דרשה בפני קהל גדול
קודם זמן הדרשה קיבלתי קהל לעצה ולברכה, ובין הבאים היה גם יהודי שנכנס עם אשתו וילדיו לקבלת ברכה
תוך כדי שיחתנו נודע לי שבכוונתו של האיש לעזוב את המקום מיד ולא להישאר לדרשתי, לפיכך הפצרתי בו שיישאר עד לאחר הדרשה ואמרתי לו: "אל תצא עדיין לדרך, הישאר לשמוע את שיחת ההתחזקות, שכן אנו מצויים בחודש אלול, הזמן שבו יש להתחזק באופן מיוחד בתשובה ובמעשים טובים, ולאף יהודי מעם ישראל לא תזיק דרשת התעוררות בימים אלו
האיש שמע לדברי ונכנס לשמוע את דרשתי ביחד עם אשתו וילדיו. באותה דרשה דיברתי בתוך דברי על איסור לקיחת שוחד ועל איסור נקימה ונטירה שהאדם מצווה עליהם בתורתנו הקדושה
לאחר הדרשה ניגש אלי היהודי כשהוא נרגש כולו, נישק את ידיי והודה לי. למראה התרגשותו שאלתי אותו מה ארע, והוא השיב: "מכל האנשים שבאו לפני הרב קודם הדרשה, רק לי אמרת להיכנס ולשמוע את הדרשה, למרות שהייתי יחד עם אשתי וילדי. ולמרות שבדרך כלל הרב אינו מאפשר לילדים להיכנס לשיעוריו כיון שהם מפריעים לו, הפעם הזאת הנוכחות של ילדי בשיעור לא הפריעה לרב למסור את השיעור"
שמעתי את הדברים אולם עדיין לא הצלחתי להבין להיכן היהודי חותר בדבריו. והאיש המשיך ואמר: "דרשת הרב כולה הייתה מכוונת ישירות אלי! שכן חשבתי להתנקם ברב פלוני על כך שבדין תורה שהיה לי אצלו הוא פסק שאני חייב ואילו הצד השני זכאי, ועל כן חשבתי לנקום בו. אולם כעת, לאחר הדרשה של כבוד הרב אני מבין שאסור לי לנקום ולנטור לו על כך, ועלי לקבל את פסק הדין שלו ללא ערעור"
ועוד המשיך היהודי בוידויו האישי: "בנוסף, התעוררתי לחשוב שוב על פסק הדין שאותו רב פסק לי, וגיליתי שהצדק עימו! על פי דין אני באמת חייב והצד השני זכאי. ועל כן אני מודה לכבוד הרב שבדרשתו האיר את עיניי והציל אותי ממחשבות רעות אלו של נקימה ונטירה ושבזכותו נשמרתי מחטא ועוון"
"אל תודה לי" אמרתי ליהודי, "ברוך ה' שבחר בי להיות השליח הטוב להאיר לך את עיניך שלא תגיע ח"ו לידי עבירה. אך נסה לחשוב בדעתך, שמא עשית לאחרונה מעשה טוב שבוודאי בזכותו הקב"ה האיר את עיניך והציל אותך מעוון חמור זה של נקימה ונטירה".
