שנים רבות לאחר שכ"ק אבא זיע"א עזב את מרוקו ועלה לארץ ישראל, הגיעו לבקרו בביתו מספר ידידים ממרוקו, שנהנו להעלות עימו זיכרונות משותפים מחייהם בשנים עברו בעיר אסווירא שבמרוקו
תוך כדי הישיבה המשותפת בצוותא, הציע אחד הזקנים לידידיו להרים כוסית 'לחיים' מהמשקה החריף שהיה מונח על השולחן שלפניהם. כיון שאבא מעולם לא חיבב שתיית משקאות אלכוהוליים הוא ביקש מהמשתתפים שימתינו לבנו דוד עד שישוב הביתה, וכך כולם ישתו בצוותא
כששבתי הביתה הבחנתי מיד בידידיו של אבא הממתינים לי עם שתיית המשקה החריף
"מדוע לא שתיתם מן המשקה עד עתה?" שאלתי אותם
"לא שתינו כיון שאביך ביקש שנמתין לבואך, ויחד נרים כולם כוסית 'לחיים'" הייתה תשובתם
התפלאתי מאד. מדוע ביקש אבא לשתף אותי בשתיית ה'לחיים' עם ידידיו למרות שכל ימיו הרגיל אותנו שלא לשתות משקאות חריפים
אולם מדין כיבוד הורים שמרתי את תמיהתי לעצמי ופניתי למזוג לציבור האנשים מן המשקה החריף
כאשר אחזתי בידיי את בקבוק המשקה – חשכו עיניי, המשקה כולו היה מלא בנמלים קטנטנות, וכיון שכל הנוכחים בחדר היו כבדי ראייה בשל גילם המבוגר – הם לא הבחינו בנמלים הקטנות שהיו בתחתית הבקבוק ואך בנס הקב"ה הציל אותם מעוון שתיית הנמלים ומשיקוץ נפשם. גם קשה לדעת האם באווירת השמחה ששרתה במקום הם היו שמים לב לכך שהמשקה נגוע בנמלים, וברוך ה' שנתגלגל על ידי כ"ק אבא הצדיק לעכב אותם מלהיכשל בעוון חמור זה.
