תלמידי היקר לירון אלבז הי"ו מתגורר בעיר ליאון שבצרפת, ובשכנות אליו מתגורר אדם נוכרי שאיננו מקרב היהודים. באחד הימים בא לפני תלמידי ואמר לי: "רבי, אין לי ספק שהשכן שלי הוא צאצא של עמלק. בכל פעם שאני ובני משפחתי חוגגים בביתנו חג יהודי – שכני הגוי מוחה על כך בצעקות ובגילויי אנטישמיות קשים
"האמנם?" שאלתי אותו "האם תוכל לתת לי דוגמא לדב
"בוודאי" השיב תלמידי, "הנה, בכל שבת, כאשר אנו שרים ומזמרים זמירות שבת במהלך הסעודות – שכננו הגוי דופק על קיר הבית המשותף לשתי הדירות ובכעס רב וקול גדול הוא מוחה על השירה שנשמעת מביתנו". כך סיפר תלמידי והמשיך
"כבוד הרב, זוהי רק דוגמא בודדת לדבר, שכני הגוי רוחש שנאה הגדולה לכל דבר שנודף ממנו ריח של קדושה, ומסיבה זו אין לי ספק שהוא מזרעו של עמלק". כך סיים תלמידי
לשמע דבריו מיהרתי ועניתי לו
"אמנם כך אתה חושב. אולם אם תשאל לדעתי – הרי שאין לי כל ספק בכך ששכנך הגוי הוא דווקא יהודי בעל נשמה אובדת
אם היהדות מציקה לו כל כך ומביאה אותו לידי כעס עצום וחרון אף – הרי זה רק בגלל שמצוי בתוכו ניצוץ יהודי נסתר שמתגבר בו בכל פעם שבה הוא מריח מביתך את ניחוחות היהדות, וכיון שהיצר הרע מנסה בכל כוחו למנוע מאותו ניצוץ יהודי לפרוץ החוצה – הוא מחזק בליבו את האנטישמיות שעליה הוא גדל כל ימיו ולכן השכן יוצא נגדך בצעקות ובקריאות כעס"
תלמידי ששמע את דברי, היה המום מהמפנה שחל במחשבתו על שכנו, ואני המשכתי בדברי
"לך לשכנך, הראה לו שפניך לשלום, ונסה לברר אצלו בנעימות וברוגע האם הוא גוי או שמא מוצאו יהודי"
תלמידי היקר התפלא לשמע עצתי המוזרה, אך נענה לדברי והלך לבקר אצל שכנו המוחזק לגוי
הוא פנה לשכן העוין בדרכי נועם, הסביר לו ברוגע שכל כוונותיו הן לטובה ושהוא מעוניין לשוחח עימו ולראות כיצד יוכל להיענות לדרישותיו, כיון שכל רצונו הוא לחיות עימו בשכנות טובה
בתחילה נהג כלפיו השכן בחשדנות רבה, אך לבסוף הוא נענה לבקשתו של תלמידי והכניסו לביתו. כאשר תלמידי שאל אותו האם הוא גוי או יהודי השיב לו השכן בבטחה שהוא גוי גמור, ואין לו כל קשר ליהדות
כך, בעודם משוחחים בנועם, לבו של השכן הגוי נפתח בפני תלמידי והוא סיפר לו: "יש לי בביתי פיסת נייר שאימי נתנה לי טרם מותה, אולם הדברים שכתובים בה הם בשפה שאינה מוכרת לי ועל כן מעולם לא קראתי את דבריה האחרונים של אמי אלי, אולי תוכל אתה לעזור לי להבין את פשרן של המילים הכתובות?" כך ביקש השכן הגוי ופרשֹ בפני תלמידי את פיסת הנייר שקיבל מאימו
תלמידי, שהיה מופתע מגילוי הלב של שכנו הביט במילים הכתובות על גבי פיסת הנייר ונדהם לגלות שהמילים כתובות בלשון הקודש! באותיות עבריות! ופירוש הכתוב הוא שאימו של השכן ומשפחתה הם יהודים! וכמו כן שמה העברי של אימו הוא "ליבא", שם יהודי מובהק המקובל בארצות אשכנז
כשנוכח השכן לגלות שאף הוא יהודי – הוא הוכה בתדהמה גדולה והתחיל לגולל את סיפור חייו באוזני תלמידי. כך סיפר שהוא בן לניצולי שואה, ואימו שעברה ייסורים קשים בימי המלחמה הארורה נצרה את לשונה ולא סיפרה לו מעולם על מוצאם היהודי
לאחר ברורים נוספים נתברר לשכן מוצאו האמיתי, והוא נוכח לדעת שהוא מזרע היהודים. עם חלוף הזמן זכה השכן להתקרב ליהדות, הכיר את בוראו וכבר לא הציק עוד לשכנו היהודי שבזכותו הוא גילה את שורשיו היהודיים ואת מקורו
נאמר במשלי (ג, יז): "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". דווקא בדרך התורה, בדרכי נועם ושלום נמצא הפתרון לכעסו הגדול של השכן שנתגלה כיהודי, בדרך זו נפתח הפתח ללבו, ונשמתו האבודה בין הגויים זכתה לשוב לצור מחצבתה.
