באחת השבתות, כאשר מסרתי את שיעורי הקבוע ב"בן איש חי" בשעות הצהריים החמות, מעשה שטן הצליח ולפתע המזגנים בבית המדרש חדלו מלפעול.
לא חלפו רגעים רבים ואנו הרגשנו איך החום הכבד ממלא את היכל בית המדרש. אגלי זיעה החלו לעלות על מצחנו וטמפרטורת החדר שעד כה הייתה קרירה ונעימה, עלתה ועלתה מבלי להתחשב ביושבים בו. אך אנו, יושבי בית המדרש התעלינו מעל עצמינו למרות החום הנורא ולא הפסקנו מלימודנו. כך הוספנו ללמוד עוד כשעתיים(!) כשאנו נוטפים זיעה, אך דבקים יחד בתורת ה'.
במשך כל זמן הלימוד יצרי הרע לחש באוזני: 'חם היום מאד, וכל הציבור סובל גם הוא מהחום הכבד, מדוע אתה מתעקש למסור את שיעור התורה כעת? באופן חד פעמי אפשר לוותר על שיעור זה! הרי מסרת במשך השבת שיעורים רבים, ומה יקרה אם תוותר על שיעור זה?'
אך מיד עלו לנגד עיני התיאורים השונים על מסירות נפשו של רבנו הקדוש ה"בן איש חי" זיע"א שלימד את שיעוריו במשך מספר שעות ברציפות בפני עשרות אלפי בני אדם שבאו לשמוע את דברי תורתו, וזאת ללא מזגן כלל, בארץ בבל – היא עיראק, הידועה בחום הנורא ששורר בה.
כך התגברתי על יצרי הרע והמשכתי למסור את השיעור כהרגלי מידי שבת, ביודעי כי לכל לומדי השיעור שמור שכר הרבה על קושי החום והתאמצותם המרובה באותו שיעור תורה, כפי שאמרו חז"ל (אבות ה, כג) "לפום צערא אגרא" – כגודל הצער בקיום המצוה כן גודל השכר השמור לעושיה בעבור קיומה.
