האדמו"ר מסקווער
באחת השנים עליתי עם קבוצת תלמידים להשתטח על קברי הצדיקים לבית האדמו"ר הראשון מסקוורא זצוק"ל. לאחר תפילה נרגשת במקום, יצאנו מאוהל הצדיקים כשבלבנו חשנו התרוממות גדולה, והרגשנו שבכל האזור שוררת אווירת קדושה מיוחדת.
מתוך הרגשת התעלות זו החלו תלמידיי לרקוד ולשיר. מאי שם נשמע לאוזנינו לפתע ניגון בכלי נגינה למילים: "תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך" ואנחנו הצטרפנו אליו כולנו ושרנו ורקדנו בהתלהבות ובדביקות גדולה, לאחר מכן שוררנו שירי דביקות נוספים ועוד שאר ניגוני התעלות.
באותם רגעים מרוממים חשבתי בלבי שבעזרת ה' כשיבוא המשיח יכירו כל הגויים בקב"ה וישירו אף הם "הללוהו כל גויים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו" (תהילים קיז, א).
עודנו שרויים בדביקות זו ובהתעלות, וכל מחשבותינו קדושות וטהורות – ארע דבר שלא עלה בדמיוננו כלל. השטן, שלא היה יכול לשאת את התרוממות הרוח שחשנו, ואת עת הרצון שהייתה במקום, ניסה להכשיל אותנו בדמות אישה שהופיע פתאום מול עינינו והחלה לרקוד לצידנו.
למרות המתיקות הרוחנית הרבה שבה היינו שרויים הפסקנו מיד לרקוד ומיהרנו לעלות על האוטובוסים ולהסתלק מן המקום. אדם המגיע לתחושה רוחנית מרוממת חייב להשגיח ולהיזהר שבעתיים מאחר ועלייתו הרוחנית של האדם הינה לצנינים בעיני השטן ובמצב זה הוא יעשה כל שביכולתו כדי להכשיל ולהוריד את האדם מהמקום הגבוה שאליו זכה להגיע. בהכירו בכך עליו לוותר על המשך ההתענגות על ה' ולברוח כל עוד נפשו בו. כך ורק כך, יוכל לשמר את התעלותו הרוחנית מבלי לבוא לידי מכשלה.
