"כבוד הרב" פנה אלי יהודי מניו יורק, כאשר ערכתי קבלת קהל במקום, "באתי להיפרד ממך, כיון שאיני יודע אם אראה אותך שוב".
"מדוע אתה מדבר באופן זה?" שאלתי אותו בפליאה עצומה.
והיהודי השיב שהמחלה האיומה נתגלתה בגופו והרופאים משערים שנותרו לו לחיות רק כמה שבועות או חודשים, אך לא מעבר לכך.
לשמע הבשורה הקשה ניסיתי לחזק אותו באמונתו שעליו לקוות לישועת ה' ואל יתייאש מן הרחמים. אך היהודי טען שהוא חש שקיצו קרב, וביקש שאתפלל עליו לפני בורא העולם שינהג עימו ברחמים ובסלחנות, ולא יזכור לו את כל חטאיו הרבים ואת מעשיו הרעים שעשה במשך חייו.
תוך כדי דבריו הכואבים פרץ היהודי החולה בבכי והחל להתוודות על עוונותיו, באומרו – "אוי לי ואבוי לנפשי, איזו בושה מחכה לי בעולם העליון!"
כאשר שמעתי את דבריו האחרונים – נדהמתי. הרי כך ממש אמר הגאון מוילנא זצוק"ל טרם מותו, שהגהינום בעולם העליון הוא הבושה שתשיג את האדם ביום הדין, ואותו יהודי זכה לכוון בוידויו לדברי הגאון מוילנא.
"אמור לי", פניתי ליהודי "מדוע לא התעוררת לחשוב על בושה זו כבר לפני שנים רבות, עוד לפני שהתפשטה בגופך המחלה הנוראה?"
אך ליהודי לא הייתה כל תשובה לשאלתי.
אין ספק שבכל אותן שנים בהן היהודי חטא – הוא היה שבוי ביצרו הרע, ורק לקראת יום המוות – עיניו נפקחו לראות ולהבחין באמת הצרופה, ואז הוא התעורר לערוך חשבון נפש עם עצמו. כשהכיר בגודל חטאיו ובעוונותיו המרובים נתמלא לבו יראה ופחד מיום הדין הקרב ובא, והוא דאג מה יהיה על נשמתו וכיצד יעמוד בבושה שתהיה מנת חלקו בעולם העליון.
