רבי דוד אלבז שליט"א, מנהל בית הספר היהודי בפריז שבצרפת, סיפר שבאחד הימים, כאשר ערך סדר במשרדו הוא החליט להשליך לאשפה קלסרים ישנים שהעלו אבק וכבר לא היה בהם צורך.
תוך כדי ההתעסקות בקלסרים, נשמטה מאחד מהם לפתע תמונת תלמיד שלמד בעבר בבית הספר.
הרב אלבז הרים את התמונה, הניח אותה על השולחן שלפניו ובכל פעם שעבר לידה – הביט בה לרגע קל. במשך יומיים התמונה הייתה מונחת על שולחנו, ובכל פעם שעיניו נתקלו בה – הוא נזכר באותו תלמיד שלמד בבית ספרו.
לאחר יומיים צלצל הטלפון במשרדו של המנהל והדובר מעבר לקו שאל האם המנהל זוכר את אותו תלמיד פלוני שלמד בבית ספרו מספר שנים קודם לכן.
הרב אלבז נדהם מצירוף המקרים, וענה שביומיים האחרונים עומדת תמונתו של התלמיד על שולחנו לנגד עיניו.
כיון שכך המשיך הדובר מעבר לקו ובישר למנהל בצער רב ששעה קלה קודם לכן התלמיד נהרג בתאונת דרכים קשה ר"ל.
לשמע הבשורה הנוראה הרב אלבז נבהל מאד, פחד מילא את לבו והוא בא אלי לשאול האם יש עבורו רמז בכך שתמונת התלמיד שנהרג בתאונה נפלה דווקא במשרדו יומיים לפני כן.
הרגעתי אותו ואמרתי לו שאין לו מה לחשוש על עצמו, והתמונה שהופיעה במשרדו יומיים קודם לכן הייתה רק רמז לכך שמיתתו של התלמיד קרובה לבא.
זהו מוסר השכל גדול לכולנו, שנדע שלאף אחד אין ביטחון על חייו. כולנו נמצאים בעולם הזה באופן ארעי, היום כאן ומחר בעולם הבא, ועל כן עלינו להכין צידה של תורה, מצוות ומעשים טובים לעולם שכולו טוב.
כיון שהרמז למות התלמיד נשלח דווקא למשרד בית הספר – הוריתי לרב אלבז שיארגן עצרת התעוררות גדולה, ובה יספר בפני המשתתפים על התלמיד ותמונתו, כדי שכולם ידעו שזה סוף כל האדם. וכאשר הנאספים יתחזקו מהסיפור ומהמסר שלו ויעלו בהם הרהורי תשובה – יהא הדבר לזכותו של הילד ע"ה ולעילוי נשמתו הטהורה.
