"כבוד הרב", פנה אלי אחד מחסידי צאנז לאחר תקופת 'בין הזמנים' – תקופת החופש שנהוגה בקרב בני הישיבות ומותאמת בין השאר לחגי ישראל. "בזמן האחרון ניסיתי להשיגך שוב ושוב ולא עלה בידי". כך אמר.
כששמעתי את דבריו הסברתי לחסיד שלקחתי כמה ימי חופש ופסק זמן מעיסוקי בצרכי הציבור, ויצאתי לנפוש יחד עם בני משפחתי מחוץ לעיר.
החסיד התפלא מאד על דברי, ואמר: "יסלח לי כבוד הרב, אך נראה לי שאסור לך לנוח, כי אתה שייך כל כולך לציבור. אנשי הדור זקוקים לך, ואיך תוכל לנוח כאשר יהודי נצרך לך, לעצותיך, להכוונתך ולברכותיך?"
ברגע הראשון, כששמעתי את תוכחתו חשבתי לגעור בו. איך הוא מעז לדבר כך? כיצד עלה בדעתו לתרום אותי לכלל הציבור? האם אינני מחויב קודם כל לבני ביתי ולמשפחתי? ובכלל, האם אינני בשר ודם שזקוק מידי פעם לכמה ימים של מנוחה מעיסוקי בבעיות הציבור?
אבל במחשבה שנייה הבנתי שדבריו נכונים והוא צודק. הרי משה רבנו ע"ה, שהיה מנהיג האומה, מסר את נפשו למען עם ישראל בכלל ובפרט, ובשל כך אפילו פרש מאשתו, על פי הדיבור. כל זאת כדי שיוכל להיות מסור באופן מוחלט לעם ישראל ולקב"ה.
יהודי שעוסק בצרכי הציבור בימינו – לא נדרש אומנם לפרוש מאשתו, כמו שנהג משה רבנו שהיה במדרגת קדושה עליונה ושהה ארבעים יום במרומים. אבל מי שלוקח את עול הציבור על צווארו חייב להכיר ולדעת שהציבור נזקק לו, ולכן אין כל אפשרות שהוא יעזוב פתאום, ואפילו לזמן קצר את הנהגת הציבור.
לפיכך היהודי שהוכיח אותי צדק כשאמר שחלה עלי חובה להודיע לציבור היכן אפשר להשיג אותי בימי חופשתי מהעיסוק בצרכי הרבים, כדי שאם יהודי בעם ישראל יזדקק לסיוע כלשהו – הוא יוכל למצוא אותי בקלות.
הודיתי לחסיד שהאיר את עיני והבטחתי לו שבפעם הבאה שאצא לחופש – אדאג להיות זמין לכלל הציבור.
