בדידי הווה עובדא ונתבקשתי להכניס לאחד מהכוללים של מוסדותינו שני אברכים נוספים, כאשר הדבר מחייב אותי לדאוג גם להם למלגה כספית מידי חודש בחודשו. לאחר שהסכמתי לדבר, נזכרתי פתאום שבדיוק באותו היום התחייבתי לתרום תרומה גדולה לכולל מסוים בנתניה שבארץ ישראל.
הייתי בבעיה. מצד אחד – התחייבתי לתרום לכולל שבנתניה, ומצד שני –הסכמתי לקבל את האברכים לכולל, וכיצד אוכל לעמוד בכל התחייבויות הכספים הללו? אולי בכלל כדאי לבטל את ההסכמה לקבל את האברכים לכולל? – כך חשבתי בלבי.
עצרתי מכל עיסוקי והתחלתי לדון עם עצמי בעניין ביישוב דעת, עד שהגעתי למסקנה שהיצר הרע הוא זה שמנסה למנוע אותי מלהכניס את האברכים לכולל. אמרתי לעצמי שוב ושוב שהאברכים אינם לומדים לכבודי, אלא לשם שמים, ואם כן מן השמים ימציאו לי את הכסף הדרוש לשלם להם מידי חודש.
נשאתי את עיני למרומים, והתפללתי לבורא העולם שיעזור לי להחזיק באברכים ובתורתם, וימציא לי את הכסף עבור החזקתם.
בהמשך אותו יום התקשר אלי יהודי ממרסיי ושטח באוזני את בעייתו בעניין מסוים, לאחר שייעצתי לו בעניינו הוספתי ואמרתי לו שיחשוב על התשלום אותו ישלם לה' כאות תודה כאשר הבעיה תיפתר בעזרתו יתברך. היהודי עשה כאשר אמרתי לו אולם לא סיפר לי מה הוא חושב לשלם לה' בבוא העת.
לאחר זמן מה התקשר אלי היהודי ממרסיי שוב ובישר לי שברוך ה' בעייתו נפתרה על הצד הטוב ביותר. הזכרתי לו את דבר התחייבותו לה', והוא אמר לי שהוא זוכר זאת, ומתכוון לקיים את מה שעלה אז במחשבתו. כששאלתי אותו מהו הדבר שהוא התחייב לעשות, היהודי השיב שהיה בדעתו לתמוך במשך שנה תמימה בשני אברכים הלומדים בכולל!
באותם רגעים ראיתי עד כמה גדול כוחו של העיסוק בדברי תורה, זכות התורה של האברכים עמדה להם שהקב"ה ידאג לכלכלתם באופן הראוי ביותר.
