באחד הימים מסרתי שיעור גדול בבית הכנסת "וֶנְסֵן" שבפריז. לאחר השיעור אישה מבוגרת שהייתה במקום ביקשה לשוחח עימי, והוסיפה שהיא חייבת לדבר עימי דווקא כעת כיון שהיא כבר זקנה ואין בכוחה וביכולתה להגיע אלי בצורה מסודרת בזמני קבלת הקהל.
אנשים רבים עמדו בסמוך אלי באותה שעה, אולם למרות זאת ביקשתי מכולם לזוז מעט הצידה, כדי שאוכל לשמוע מה בפיה של האישה.
וכך סיפרה האישה: "בתי היקרה, כשהגיע זמנה להקים בית בישראל – לא מצאה את בן זוגה. השנים חלפו לאיטן ובתי הלכה והתבגרה בבית, וכיון שכך היא הגיעה אליך וביקשה ברכה לזיווג הגון. ברכת אותה בזכות אבותיך הקדושים זיע"א שהיא תזכה למצוא את זיווגה בקלות, אך הזמן המשיך לחלוף ונראה היה שהברכה לא פועלת את פעולתה, שכן בתי לא זכתה עדיין להתארס, ועל כן היא המשיכה להגיע אליך שוב ושוב ולא התייאשה מלבקש את ברכתך לזיווג פעם אחר פעם.
בפעם האחרונה בה הופיעה בתי לפניך, הכית על השולחן ואמרת לה: 'בעזרת ה' בזכות הצדיק רבי חיים פינטו זיע"א מחר תפגשי את בן זוגך!' בתי קבלה את דבריך כהבטחה ממש, ויצאה שמחה לדרכה.
כבוד הרב, באתי להשלים לך את סיפור הדברים ולספר לך שלמחרת היום אחת מחברותיה הזמינה אותה לביתה, שם פגשה בתי באחיה של החברה, ובסייעתא דשמיא היא התארסה עימו והם זכו להינשא ולהקים בית ואף ללדת ילדים". כך סיפרה האישה המבוגרת בהתרגשות רבה.
כששמעתי סיפור נפלא זה אמרתי לאותה אישה שנס זה נעשה לבתה בזכות אבותי הקדושים, ובזכות אמונתן התמימה של הבת ושלה שהאמינו בלב שלם שבעקבות הבטחת הרב – למחרת היום היא אכן תזכה למצוא את זיווגה, ולפיכך היא באמת זכתה לכך ומצאה למחרת את בן זוגה.
