פִי אֱוִיל חֹטֶר גַּאֲוָה וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵם (משלי יד, ג)
חוטר גאוה - גאוה זקופה כמקל. (מצודת דוד)
"בפי אויל" - האויל הוא המסתפק בחוקי החכמה והנה חוקי החכמה אין עליהם מופת ולא ידעו על ידי שכל האדם רק מה' המה, ומי שאינו מתגאה ולא יהרוס לעבור את גבול שכלו - שיאמר שבשכלו יוכל להשיג את הכל, הוא יכנע לחוקי החוכמה הנתונים מאת האלהים ויאמין בם ולא יחלוק עליהם. רק האויל בפיו חוטר גאוה, פיו המדבר תהפוכות - הפך דרך החכמה, כאילו האוולת שלו היא החכמה, הוא מסבת גאותו, וגאותו בולטת מפיו כחטוטרת היוצא מן האילן.
אבל "שפתי חכמים", השפתיים מציירים הדיבור החיצוני, ויבואו אצל חכמים כשידברו דברי החכמה בשפתיים שמרמזים על הדעת, רוצה לומר ששבו אצלם לדעת, שעל ידי שמאמינים בחוקי החוכמה הם אצלם כדברים הנודעים בדעת - זה תשמורם מן הגאוה, כי יכנעו אל החכמה העליונה ויאמינו בה, כי ה' יתן חכמה. (מלבי"ם שם)
וידוע כי מדת השפלות היא בגדר החכמה, והרשע שקראו "לשון תהפוכות" יש בו מדת הגאוה כי היא הפכו בכל דבר.
וכשם שהחכמה פריו של צדיק כן הגאוה פריו של רשע, והוא שאמר שלמה (משלי יד, ג) "בפי אויל חטר גאוה ושפתי חכמים תשמורם", שרש הגאוה בלבו של כסיל והענף הוא בפיו, כענין (ישעיה יא, א) "ויצא חטר מגזע ישי", ולא יתכן לענף מבלי שישא פרי, והפרי הוא דברי הגאוה והבוז, כענין (תהילים קכג, ד) "הלעג השאננים הבוז לגאיונים". ובא לומר כי כל כך הכסיל מרגיל עצמו במדת הגאוה בפיו ובלבבו עד שתחזור בו הגאוה טבעית, כי כיון שענף הגאוה בפיו דבר ברור הוא שיעשה פרי כי לא יוכל הכסיל להשמר מזה, אבל החכמים שפתיהם תשמורם מזה. (רבינו בחיי דברים פרק לב, א)
תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה (משלי טז, ה)
שאלו לחכם מהו הגאות אמר להם שטות שאין בעלה מכיר בה. ונקרא תועבה שנאמר תועבת ה' כל גבה לב.
ואמר החכם תמה אני מי שעבר במעבר השתן והזרע והדם איך יתגאה. (אורחות חיים דין מתגאה)
