באחת השנים זכיתי לארגן כנס גדול לתושבי העיר ליאון שבצרפת במטרה להעביר בו מסר חשוב מאד. במהלך הימים שקדמו לכנס חששתי מאד שמא לבסוף מעט אנשים יגיעו לכנס, ועוצמת הדברים תקטן בשל כך
אולם הפתעה גדולה ציפתה לי בעניין. כשנכנסתי לאולם הכנס נדהמתי לראותו מלא וגדוש באנשים, הרבה מעבר לכל ציפיותיי, ולרגע קצר חלפה בי תחושה קלה של גאווה, שהנה אנשים רבים כל כך הגיעו למקום כדי לשמוע את דבר.
כעונש משמים על גאוותי המוקדמת – בבואי לפתוח את פי בפני הקהל הגדול – נעלמו מראשי כל אותם דברים אשר חשבתי לומר
מיד חזרתי בתשובה על הגאווה שלי, התפללתי לה' וקראתי את הפסוק "ה' מלך גאות לבש" (תהילים צג, א), בו הכרזתי שהכבוד והגדולה שייכים כולם אך ורק לקב"ה מלך הכבוד, ורק לו שייכת הגאווה
נוסף על כך, כדי לחוש שפל בעיני עצמי, פתחתי את הדרשה בדבר בדחנות קצר שגרם לצחוק בתוך הקהל, וכך חשתי מבוזה שהנה אני עומד בפני קהל אנשים גדול ומבדח אותם
כשעזבו אותי תחושות הכבוד והגאווה שהרגשתי כאשר נכנסתי לאולם – החזיר הקב"ה לראשי את דברי המוסר, וזכיתי לשאת ברבים את הדברים שחשבתי לומר. אך בזאת לא תם הסיפור
מספר ימים לאחר מכן נזדמן לי לאכול בחברת ידיד. במהלך הארוחה אכלנו זיתים רבים, למרות שידוע הדבר שאכילה מרובה של זיתים – קשה לשכחה
לאחר הארוחה, היהודי שסעד עימי היה אמור לדרוש בפני קהל גדול, אולם לבושתו הגדולה כל ענייני הדרשה שלו התערבבו זה בזה והוא התקשה למסור אותם בסדר הנכון. היהודי חש בבלבול שלו ואמר לי ספק בצחוק ספק ברצינות שייתכן והזיתים המרובים שאכל – הם אלו שגרמו לו לשכוח את דרשתו
אך אני לא הסכמתי עם דבריו, ואמרתי לו שלפי דעתי לא הזיתים אשמים בשכחה שלו, עובדה שגם אני אכלתי מהזיתים ולא נתקפתי בשכחה, אלא טוב יעשה אם יתבונן בעצמו ויבדוק שמא נכנס ללבו הרהור כלשהו של גאווה שהוא זה שגרם לבלבול בדרשתו
זאת למדתי מניסיוני האישי בכנס הגדול בליאון, בו גאה לבי ונשכחו ממני דברי התורה שביקשתי לומר, עד שהסרתי מלבי וממוחי את אותה גאווה ביודעי ש"הגאווה והגדולה לחי עולמים"
