וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ (בראשית כח, כ)
זאת שאלת הצדיקים מאת השם, לא ישאלו המותרות רק הדבר ההכרחי בלבד שאי אפשר לו לאדם שיחיה בלעדיו. ובידוע כי נטיית אדם אחר בקשת המותרות הוא גורם לו מהומות רבות, ועל כן כל איש ירא את השם ראוי לו שיהיה שמח בחלקו ושיסתפק במעט, ושלא יתאוה המותרות, וייטב לבו ביראת השם, הוא שאמר שלמה המלך עליו השלום "טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו". והביא לזה אות ועדות ומופת הכתוב שאחריו, הוא שאמר: "טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו". יאמר: כי ייטב לבני אדם המעט בחברה שתנעם להם, יותר מן המרובה והמטעמים בחברת השונאים. (רבינו בחיי בראשית פרק כח)
טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת ה' מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ. טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ. (משלי טו, טז-יז)
רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי (משלי ל, ח)
פרנסני מאכל קצוב די הסיפוק להחיות הנפש ולא יותר. (מצודת דוד)
כי הריש והעושר מדות מגונות מביאות אותו לעבור על מצוות התורה. כי עם הריש יצטרך אדם להחניף את הבריות, כענין שכתוב (משלי יח, כג) "תחנונים ידבר רש", ועם העושר יבא האדם אל המותרות ויקנה לעצמו גסות הרוח וגבה לב, כענין שנאמר (שם) "ועשיר יענה עזות", עד שישימנו תועבה, שנאמר (משלי טז, ה) "תועבת ה' כל גבה לב". (רבינו בחיי בראשית פרק כח)
העושר הגדול - עזיבת החמדה.
בקש מה שאתה צריך לו, ועזוב מה שאינך צריך לו, כי בעזיבת מה שאינך צריך לו - השגת מה שאתה צריך לו. (מבחר הפנינים מיוחס לרבי שלמה אבן גבירול)
וכבר אנו רואים לעין בסדר העולם והנהגתו שהיא בחכמה עמוקה ונפלאה שהקב"ה מזמין לבריותיו וממציא להם הדבר ההכרחי, ומה שהוא מוכרח יותר הוא מצוי יותר, ומה שאינו מוכרח כל כך אינו מצוי כל כך. כענין המרגליות ומיני אבנים יקרות שאינן מצויות כל כך בעולם ואינם תחת יד כל אדם לפי שאינם מוכרחות כל כך, שהרי הבריות יכולין לחיות זולתן, אבל המזון שהוא מוכרח יותר מן המרגליות הוא יותר מצוי מן המרגליות, שהרי תמצא התבואה והמזון בשוקים וברחובות מה שלא תמצא המרגליות, והמים שהם מוכרחים יותר מהמזון שהרעב יכול אדם לסבלו שנים וג' ימים, ולא כן הצמא, כי אפילו זמן מועט לא יכול אדם לסבול, על כן המים מצויים יותר מן המזון כי תמצאם בכל מקום במדינות ואפילו בדרכים, והאוויר שהוא יותר מוכרח מן המים, שהרי חשק הצמא יוכל אדם לסבול מיל אחד או פרסה אחת, אבל בלי האויר לא יוכל אדם ולא כל חי להתקיים אפילו רגע, ע"כ הוא מצוי יותר שלא תמצא מקום ריק מן האויר ואפילו במקום שהכותל עומד שם האויר. והא למדת שהדברים המוכרחים הם מצויים יותר בעולם, כי הקב"ה בחכמתו הגדולה סדר את עולמו בהן והזמינן לבריותיו. ועל כן שאל יעקב הצדיק "לחם לאכול ובגד ללבוש" שהוא הדבר המוכרח, ושאל מדת ההסתפקות שהיא שאלת הצדיקים ולא שאל המותרות. (רבינו בחיי בראשית פרק כח - בשם חובת הלבבות)
לפני שנים רבות בנדודי בארצות הצפון ראיתי עדת זאבים רעבים, רצים ומחפשים מזונם, וימצאו נבלת חיה קטנה מושלכת על דרכם, ויקפצו כולם עליה מבוהלים ודחופים. אבל לא יכלו לאכול טרף כי כל אחד מהם קפץ על גבי חברו וידחפנו מבלי להשאיר לו מקום. וכה נשכו זה את זה וילחמו זה בזה עד אשר כולם היו פצועים וזב מהם הרבה דם ונשארו מוטלים על השלג חסרי אונים. רק אחדים, הגיבורים שבהם, הם שמו שיניהם בנבלה.
אבל, כעבור רגע, גם הבודדים שנשארו התחרו זה בזה ויכו וינשכו איש את רעהו, עד אשר גבר אחד מהם ויחטוף את הנבלה וינס. התבוננתי וראיתי את המנצח רץ מרחוק, והנה כל הדרך אשר רץ עליה, מלאה דם מדמו אשר זב מפצעיו הרבים אשר פצעוהו חבריו. אמרתי בליבי הן בדמו הוא, אבל ישביע רעבונו. עליו נאמר "בנפשו יביא לחמו". חזרתי לראות את הנשארים, והנה פצעיהם רבים וחמורים מפצעיו. דמם אבד, וכוחם סר מעליהם. מה הועילו במלחמתם, לא רק שלא השביעו את רעבונם אלא גם נפצעו קשה וגם הרגישו חרפת מנוצחים.
כאשר אני מתבונן על התאווה לחומריות עולה בזכרוני מעשה זה. הוא יכול לשמש כמשל לבני האדם. הן גם המנצח בהתחרות, פצוע הוא, חולה, עייף ויגע. מלבד זאת נצחונו אשר ניצח אינו שווה מאומה. כי הרעב שלו להנאות העולם הזה לא רק שלא יתמלא אלא יתרבה.
לעומת זאת, אדם שאינו תאב לחומריות ויודע שאף מה שיש לו אינו שלו הוא בוודאי לא ידאג אם יחסר לו ממון אלא יסתפק במועט שבמועט כדי להחיות נפשו ואדרבה כל כוונתו ורצונו תהיה לטובת חברו. (מכתב מאליהו)
דייקו רבותינו לומר "כל מזונותיו של אדם קצובים לו" (ביצה טז) ולא אמרו "כספו של אדם". מפני שאף אם יתייקרו המצרכים והמדד ישתנה, מכל מקום המזונות הם קצובים ובהם לא יחול שינוי, ויקבל כל אשר הקציבו לו. (בשם הגאון רבי עזרא עטיא זצ"ל)
