באחת השנים זכינו לחגוג במשפחתנו שמחה יהודית גדולה. השמחה נערכה באולם גדול ברוב עם, ולשם כך שכרנו אישה כשרה שאפתה באופן פרטי בביתנו את העוגות לאירוע בטעם ביתי, כשעליה העמדנו מטעמנו משגיח כשרות ירא שמים שבדק כל העת שהאפייה נעשית ומתנהלת על פי ההלכה כדת וכדין.
אולם כאשר הבאנו עימנו את העוגות אל אולם השמחה, לא הסתפקו בעלי האולם במשגיח הפרטי שהבאנו לביתנו, וביקשו מאיתנו חותמת השגחה מוכרת של בד"ץ כלשהו על העוגות.
עד מהרה נעמד לצידי יהודי פלוני ולחש באוזני: "כבוד הרב, אל תדאג. תוך זמן קצר אשיג לך תעודה מוכרת עם חתימה וחותמת כנדרש".
לאחר שעות ספורות שב אלי היהודי עם עשר(!) תעודות כשרות שונות, מהודרות וחתומות, אשר שמו של משגיח כלשהו מופיע על גביהן.
למראה התעודות המזויפות נרתעתי לאחוריי וקראתי: "הרי זה אסור! איך אעשה שקר בנפשי?! אמנם העוגות שהבאנו כשרות למהדרין, אולם לא המשגיח החתום על התעודות הוא זה שהשגיח על אופן הכנתן".
מובן שלא השתמשנו בתעודות, ולאחר בירור קצר שערכתי על אופן כתיבת תעודות הכשרות הללו, התברר לי כי ידו של אחד מפקידי בית הדין הייתה במעל, ומכיון שאינו בן תורה הוציא מתחת ידו את התעודות השקריות, כשנודע לי הדבר – ביקשתי שיוכיחו אותו ויעירו לו שאין לעשות זאת כלל וכלל.
ממעשה זה למדתי עד כמה העולם נגוע בשקר ובכזב. הנה פקיד בית הדין שאין בו תורה – ברגע אחד של ניסיון נפל לזרועות היצר הרע וזייף את תעודות הכשרות. על כן עלינו להיזהר עד מאד ולהקפיד במיוחד במידה יקרה זו, מידת האמת, כדי שח"ו לא נבוא לידי ניסיון ולא לידי מכשלות חמורות כל כך.
