עדיין חסר 48.
בהיותי צעיר לימים, בעת שלמדתי בישיבה בפוּבְּלֶן שבצרפת, היו לי ספקות רבים מה אעשה בהמשך דרכי, האם אמשיך בלימוד ובהפצת התורה כדרכם של אבותי, או שמא אפנה לעסוק במסחר
יחד איתי בישיבה למד בחור נוסף אשר גם הוא הסתפק באותו עניין, ולבסוף נפרדו דרכינו וכל אחד פנה לדרכו על פי מה שלבו חפץ. אני פניתי לעסוק בהפצת התורה ואילו ידידי מהישיבה פנה לעסוק במסחר
ארבעים שנה חלפו, והנה באחד הימים פגשתי את ידידי זה שבמהלך השנים התבגר מאד, ובאותה מידה התרחק מאד משמירת תורה ומצוות עד שכבר לא היה לו כל קשר ליהדות. בתחילה התחמק ממני האיש ולא רצה לשוחח עימי, אך לבסוף גבר על בושתו והתפתחה בינינו שיחה
למרות שהמילים שהוצאנו מפינו לא היו רבות – עיני דיברו אליו מעצמן וכאילו אמרו לו: 'הבט היכן אתה והיכן אני. אני בחרתי להמליך עלי את הקב"ה, דבקתי בדרך התורה והמצוות והגעתי למקום שהגעתי. ואילו אתה – בחרת להמליך עליך את יצרך הרע – והינך רואה לאיזה שפל ירדת'. כך היו הרגשות לבי שעברו אליו דרך עיני מבלי להוציא מילה מהפה
לבסוף פתחתי את פי ואמרתי לו: "אפשר לפתוח דף חדש"
ובלבי חשבתי – יהודי אשר בוחר להמליך את הקב"ה על עצמו וקורא "אני לדודי", הקב"ה בא אליו ומסייע לו בבחינת "דודי לי". ולעומתו יהודי שבוחר ברע – מפסיד את קרבת הקב"ה בעולם הזה וסופו המר מחכה לו לעולם הבא.
