גברת קולט מרציאנו תחי', אשת ידידנו ר' מרדכי מרציאנו הי"ו מפריז שבצרפת שלחה מכתב זה, עדות לנס הגדול שזכתה לו בהצלתה ובהצלת בנה התינוק. וכך כתבה:
"הכל התחיל ביום ה- 26 לחודש יולי, שנת 1994.
באותו זמן נפטר אבי היקר ע"ה, ואני שהייתי קשורה אליו מאד התקשיתי להתמודד עם צער הפרידה ממנו. באותם ימים ממש נודע לי שאני בהריון, ולכן לא יכולתי ליטול תרופות הרגעה שונות. בשל כך, הריון זה כבר מתחילתו היה קשה לי מאד.
מספר פעמים פניתי לרבי דוד שליט"א כדי לבקש ממנו ברכה שאעבור את חודשי ההריון בשלום, וברכותיו מעומק הלב אכן תרמו רבות לשלוות הנפש שלי.
באחת הפעמים בהן הגעתי לרבי דוד על מנת לקבל את ברכתו, שיתפתי אותו בפחדים מהם סבלתי, והרב בחוכמתו אמר לי: "יודעת את, הריון איננו תמיד דבר פשוט וקל. האישה סובלת רבות בזמן ההריון ובזמן הלידה. אל תשאלי מהו מין העובר, ובעזרת ה' את תלדי ביום רביעי או ביום חמישי".
דברי הרב הפתיעו אותי מאד: מדוע אמר לי הרב שלא לברר את מין העובר? האם חושב הרב כי אתאכזב לשמוע שיש לי בת למרות שאני רוצה דווקא בן? אך ביטלתי מחשבה זו מיד, כיון שנזכרתי שזמן מה קודם לכן במהלך ברית מילה נתן הרב לבעלי נר כחול ואת אריזת הסכין ואמר לו: "אם ירצה ה', בקרוב בן אצלך!"
כך נותרתי בשאלה, אבל קיימתי את הוראת הרב שלא לברר את מין העובר.
חלפו להם הימים והשבועות, ובהיותי בחודש החמישי להריוני הגעתי לביקור שגרתי אצל הרופא. לפני שערך הרופא את בדיקת האולטרא סאונד אמרתי לו כמובן שאיני רוצה לדעת מהו מין התינוק, והוספתי ואמרתי לו: "ד"ר, תשמור את המידע הזה בראשך, ימים יגידו מתי נצטרך אותו".
ימים ספורים לאחר מכן, בכניסתי לחודש השישי להריון פניתי שוב לרבי דוד וביקשתי לקבל את ברכתו. הדבר היה ביום שני בשבוע.
מיד עם כניסתי לחדרו בישיבה, לאחר שהתעניין בשלומי אמר לי הרב: "כעת את יכולה לשאול על מין העובר". הייתי מופתעת ואמרתי לרב שמספר ימים קודם לכן בקרתי אצל רופא הנשים שלי, ואילו הביקור הבא יהיה רק בעוד שלושה שבועות.
"לכי השבוע לרופא!" ציוה עלי הרב. ואני החלטתי לשמוע לדבריו ללא שאלה.
כשיצאתי מחדרו של הרב נזכרתי שאני יכולה להתקשר לרופא ולשאול אותו על המידע שביקשתי שישמור בראשו, כך אחסוך מעצמי את המאמץ והטרחה להגיע עד אליו. אולם לצערי, שהתברר לבסוף כמזלי הטוב, הרופא אמר שהוא אינו זוכר מהו מין העובר, וקבע לי תור אליו ליום רביעי.
יום רביעי, 18 בינואר 1995. לעולם לא אשכח יום גורלי זה.
ביום זה קמתי בבוקר עם כאבי ראש חזקים, כל גופי רעד, בטני כאבה והרגשתי הכללית הייתה רעה. התקשרתי לרופא המשפחה שלי, ד"ר וובר, ולאחר שהדוקטור בדק אותי הוא אמר שאינו מוצא כל דבר משונה ולחץ הדם תקין, ולכן רק רשם לי לערוך בדיקות נוספות.
באותו היום הייתי אמורה לבקר אצל רופא הנשים שלי במרפאה שלו בבית חולים פרטי, וכיון שלא הרגשתי טוב בעלי התלווה אלי לביקור.
כשנכנסנו לחדרו של הרופא אמרתי לו: "דוקטור, אתה יודע מהי הסיבה שבאתי היום. באתי לבקש הפניה לבדיקת אולטרא סאונד נוספת כדי לדעת האם יש לי בן או בת. אך בנוסף לזה, קמתי היום בהרגשה כללית רעה מאד".
דברי האחרונים הדאיגו את הרופא, והוא החליט לבדוק אותי בעצמו. הכל נראה היה תקין לגמרי עד שהרופא בדק את לחץ הדם שלי. לחץ הדם היה גבוה מהרגיל באופן מסוכן, ועל כן עשה הרופא את הבדיקה שוב, אך התוצאה הייתה זהה. כיון שכך, אמר לי הרופא שלא לעזוב את המקום, כיון שעם לחץ דם גבוה כמו שיש לי – עלי להיות בהשגחה רפואית צמודה.
לא הבנתי מדוע העלייה בלחץ הדם מדאיגה כל כך את הרופא, ובנוסף לא רציתי להישאר במרפאה כיון שלמחרת אמורה הייתה להתקיים אצל בני משפחתי "סעודת יתרו", אך הרופא לא ויתר לי ועמד על כך שאשאר בבית החולים להשגחה צמודה.
לפתע, ללא כל הכנה, איני זוכרת איך ומדוע כיון שהכל עבר מהר מידי, מצאתי את עצמי בחדר לידה. למרות גלולה שקיבלתי להורדת לחץ הדם, הלחץ דם בגופי המשיך לטפס מעלה ומעלה, כדורי אור עפו מול עיני וראיתי מטושטש ולא ברור עד שהתעלפתי.
בעלי נכנס לחרדה גדולה והתקשר מיד לרבי דוד שליט"א בליאון. אך הרב הרגיע אותו ואמר: "אני יודע שמצב אשתך חמור מאד. אני אתפלל עבורה ובעזרת ה', בזכות רבי חיים פינטו זיע"א הכל יסתדר לטובה".
באותו זמן הייתי שרויה בחוסר הכרה זמני, ולא שמתי לב לפאניקה שהייתה סביבי. בדחיפות רבה הזמינו אמבולנס שיעביר אותי בבהילות מבית החולים הפרטי בו הייתי לבית חולים ציבורי. וכשהתעוררתי בבית החולים הציבורי עמד לצדי רופא גניקולוג שהסביר לי: "גברת, היה לך התקף אקלמפסיה (רעלת הריון) חמור עם סיבוכים. אם הדבר יחזור על עצמו שוב, לא תהיה לנו כל ברירה ונצטרך ליילד אותך בניתוח קיסרי".
לא הספקתי להשלים עם הדברים ששמעתי ושוב נכנסתי לתרדמת עמוקה.
כשהתעוררתי לאחר שלושה ימים, נודע לי כי עברתי התקף אקלמפסיה נוסף, במהלכו ניתחו אותי ונולד לנו בן, ביום רביעי ה- 18 בינואר לאחר צאת הכוכבים. ממש כפי דברי הרב שאמר שאלד ביום רביעי או חמישי.
אינני זוכרת כלום מיום הלידה ומהימים שאחריו כיון שהייתי בתרדמת במשך שלושה ימים. בסוף היום הרביעי כשחזרתי לעצמי, בישרו לי על הולדת בני, תינוק פג במשקל 990 גרם בלבד!
כיון שהתינוק נולד שבועות רבים לפני הזמן הוא הועבר בדחיפות למחלקת טיפול נמרץ יילודים, שם הכניסו לגופו הקטן צינורות רבים שהחזיקו אותו בחיים. מאחר והריאות שלו לא היו בשלות לנשימה – היה בני הקטן כל הזמן בסכנת חיים, וכל יום שעבר עליו בחיים – היה נס גמור.
הרופאים במחלקה שמחו מאד כשראו שיצאתי מכלל סכנה, ואמרו לי שכשראו שנתקפתי שוב בהתקף האקלמפסיה הם פחדו מאד, כיון שזה מסוכן לאם ולעובר.
לאחר אשפוז במשך שלושה שבועות יצאתי מבית החולים כשהתינוק הקטן שלי נותר במחלקת טיפול נמרץ יילודים. שלושה חודשים לאחר מכן שיחררו גם אותו מבית החולים, בליל הסדר (הראשון) של פסח, שהיה התאריך בו הייתי אמורה ללדת אותו.
במבט לאחור אני מבינה כי מתחילת ההריון הרגיש רבי דוד שליט"א את הסכנה הגדולה שריחפה מעל ראשי ומעל ראש התינוק, ובשל כך אמר לי שלא לשאול על מין העובר, עד שהבחין כי הסכנה קרובה מאד. כשאמר לי ללכת לבדוק את מין העובר ביום רביעי ה- 18 בינואר, זה היה בסך הכל תירוץ להכניס אותי לבית החולים כדי שאהיה תחת השגחה רפואית כשיתחיל ההתקף הנורא בגופי, וזאת כדי שאנצל ממנו.
הרופאים אומרים שאם ההתקף היה קורה לי מחוץ לבית החולים, כמעט ולא היה סיכוי להציל אותי ואת התינוק. ואם הרב לא היה אומר לי יומיים קודם ללכת לבדוק את מין העובר – לא הייתי נמצאת בזמן ההתקף בבית החולים!
שישה חודשים חלפו עד ליום ברית המילה של התינוק. זכינו, ורבי דוד שליט"א היה הסנדק בברית, ובני נקרא: משה חי.
אני מנצלת את ההזדמנות להודות לבורא העולם על הנס הגדול שגמל עמי ועם בני ועל שהציל אותי ממוות ח"ו. כמו כן אני מודה לכל האנשים היקרים שתמכו בי בניסיון הקשה שעברתי, ולרופאים היקרים שטיפלו בי ובבני משה חי כשהיה באינקובאטור.
בעלי, אני וכל בני משפחתי מאחלים לרב ולכל בני משפחתו ברכות עד בלי די, בריאות מצוינת וחיים ארוכים. כדי שבזכות אבותיו הצדיקים זיע"א ימשיך להיות מנהיג רוחני של אנשים רבים בכל העולם אשר נעזרו על ידו וראו ניסים בזכותו ובזכות אבותיו". עד כאן מכתבה של הגב' מרציאנו.
התורה הקדושה הורתה לנו: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, יא). ומבאר רש"י: 'אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין'. כלומר, גם כשהוראת הצדיקים נראית לא מובנת כלל ואפילו הפוכה לדרך הישר – יש לשמוע בקולם, כיון שלצדיקים, ולבעלי זכות אבות ישנה סייעתא דשמיא מיוחדת להבחין בימין האמיתי ובשמאל האמיתי הנכונים לאותה שעה.
ואין ספק שאמונת חכמים שהייתה באישה זו ששמעה להוראה המשונה, מבלי שהבינה את סיבתה – הצילה את חייה ואת חיי תינוקה.
