באחת הנסיעות שבהן נסעתי עם המזכיר שלי מפריז לארץ ישראל, נעמדנו בתור לבידוק הביטחוני בשדה התעופה. התור היה ארוך, וגם התור המקביל שלצידנו היה ארוך ומלא אנשים, וכיון שכך נפתח לפתע מסלול נוסף לבידוק, והדייל שבראשו סימן לנו לעבור אליו עם המסמכים והתעודות שלנו
מזכירי ואני פנינו לעבור למסלול החדש שנפתח, אך לפתע שמענו צעקות רמות: "מדוע אתם עוקפים? יש תור! חכו בסבלנות לתורכם!"
היה זה יהודי שעל פי מראהו ניכר היה שאינו שומר תורה ומצוות
הסברנו ליהודי הכועס שבתחילה עמדנו בתור כמקובל, אולם כעת הדייל של המסלול החדש סימן לנו שניגש אליו. אך כל הסברינו נפלו על אוזניים אטומות. אותו אדם לא השתכנע בכך שהצדק עימנו, ולפיכך הצענו לו באדיבות את תורנו: "בבקשה אדוני, אתה יכול לגשת לתור ולהיות לפנינו, אנחנו נמתין בסבלנות ונהיה אחריך"
באותם רגעים חשתי שכאשר ישנם ריב ומחלוקת, הדבר נובע מכך שכל צד במריבה מרגיש את עצמו חשוב יותר מהצד השני, ועל כן הוא בטוח שהוא קודם ליריב בכל דבר.
לאחר שסיימנו את הליך הבידוק שלנו בשדה התעופה, מזכירי ואני ראינו שאותו אדם נתקע בבידוק הבטחוני של מזוודותיו זמן רב, כשלעומת זאת – אנו סיימנו את בידוק המזוודות שלנו תוך רגעים ספורים וכך יכולנו לפנות לעיסוקינו השונים
כשנפגשנו שוב במטוס ניגש אלינו היהודי וביקש סליחה על חוסר הנעימות שגרם לנו. כנראה הבין שנענש משמים על כך שביקש להיכנס עימנו לריב ולמדון
לאחר מעשה חשבתי לעצמי שאם היינו עונים ליהודי בעזות ונגררים עימו למריבה – עלול היה להיגרם מכך חילול ה' גדול, ואותו אדם לא היה מתחרט כלל על שפגע בנו. ההכנעה והסובלנות שגילינו כלפיו, הן שהביאו אותו לערוך לעצמו חשבון נפש, שלאחריו הוא הבין שטעה וביקש את סליחתנו.
